שבעה בחשוון הוא היום שבו היה מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת", בלכתו מירושלים (לאחרי שעלה לרגל) לשוב לביתו.

[החל מיום זה מתחילים לבקש על הגשם בברכת השנים שבתפילת העמידה, בקשה שממתינים לאמרה עד הזמן שלוקח לחזור מירושלים לנהר פרת, כדי שהגשם לא יפריע לשבים מן ה'רגל']

כלומר: כאשר בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים ולבית המקדש כדי לחגוג שם את חג הסוכות (כולל שמיני עצרת ושמחת תורה), הנה לאחרי זה היו שבים לבתיהם – "ביום השמיני שלח את העם.. וילכו לאהליהם גו'", בקחתם עמהם את הקדושה דבית המקדש, והשמחה  שהיתה בבית המקדש – "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" – על כל השנה כולה.

וענין זה (ההליכה דכל אחד ואחד מישראל מבית המקדש לביתו) היה נמשך עד ז' חשון, שאז היה מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת". כלומר, בז' חשון היה כבר כל אחד ואחד מישראל במעמד ומצב של ישיבה "לבטח" בביתו. ובזמן הגלות – ישיבה "לבטח" במובן הרוחני, ביחס לעניני יהדות.

ולכן, כאשר מגיע התאריך דז' חשון, הרי זה מזכיר ומעורר לכל אחד ואחד מישראל שזה הזמן שבו צריכים להתחיל לפרק את המטען הרוחני שנאסף במשך חודש תשרי, החל מהענין ד"תמליכוני עליכם" (בראש השנה), ועד לכללות ענין השמחה ("זמן שמחתנו") – על כל השנה כולה.

(משיחת הרבי מליובאוויטש, ב' במרחשוון ה'תשמ"ג)