למה לא נקבעה שמחת-תורה בשבועות?

היום האחרון של חג-הסוכות נקרא (גם) 'שמחת-תורה', כיוון שביום זה אנו מסיימים לקרוא את פרשת 'וזאת-הברכה' ומסיימים בכך את התורה כולה. על כך יש שאלה ידועה: אם כבר עורכים שמחה לכבוד התורה, לכאורה היה מתאים יותר לקיימה בחג-השבועות שבו ניתנה התורה! בשמחת-תורה אנו רק מסיימים מחזור של קריאה בתורה, ואילו היום שבזכותו יש לנו תורה ושבו היא ניתנה הוא חג-השבועות!

יותר מזה: אפשר לשאול אותה שאלה גם על עצם העובדה שהמחזור של הקריאה בתורה נפתח ומסתיים בשמחת-תורה; למה לא נקבע מלכתחילה שיתחילו את קריאת-התורה ויסיימוה בחג-השבועות?

"כפליים לתושיה"

מבואר על כך בתורת החסידות, שהסיבה לתחילת וסיום הקריאה בשמחת-תורה, וכך גם לעצם השמחה דוקא בשמחת-תורה, קשורה ליום-הכיפורים שבו ניתנו הלוחות האחרונים. אמנם בחג-השבועות ניתנה התורה וניתנו הלוחות הראשונים, אולם ביום-הכיפורים ניתנו הלוחות השניים, שעליהם נאמר כי הם בבחינת 'כפליים לתושייה', ולכן מתחילים ומסיימים את הקריאה בתורה ושמחים לכבוד התורה בשמחת-תורה, שהוא המשכו וסיומו של יום-הכיפורים.

עבודה ומתנה

יש הבדל עקרוני בין חג-השבועות לשמחת-תורה המתבטא בכך, שבחג-השבועות ניתנה התורה כמתנה מלמעלה, ואילו בשמחת-תורה השמחה היא על המאמץ והיגיעה שהשקענו במשך השנה בלימוד התורה ובקריאתה.

שמחה שלימה לא תיתכן על דבר שמקבלים במתנה. לחם שהאדם מקבל במתנה נקרא 'לחם-בושה', והשמחה בו אינה גדולה ושלימה. האדם שמח בשלימות כשהוא משיג דברים ביגיעתו ובעבודתו. על כן אין עורכים שמחה לכבוד התורה בחג-השבועות, שכן אז השמחה אינה שלימה, בגלל שהתורה שקיבלנו בחג השבועות ניתנה במתנה. את השמחה הגדולה אנו עורכים דוקא ביום שבו אנו מסיימים את הלימוד והקריאה בתורה, בשמחת-תורה, שאז התורה היא שלנו באמת.

שמחת בעלי-תשובה

הבדל זה משתקף גם בשוני שבין הלוחות הראשונים ללוחות האחרונים. הלוחות הראשונים היו "מעשה אלוקים" ו"מכתב אלוקים", ואילו הלוחות האחרונים היו רק "מכתב אלוקים" אבל מעשה ידי משה. בלוחות הראשונים השתקפה הנתינה מלמעלה, ואילו בלוחות האחרונים באו לידי ביטוי כוחו ופעולתו של האדם. לכן קשורה השמחה הגדולה לכבוד התורה ביום-הכיפורים ולא בחג-השבועות.

הבדל נוסף שבין חג-השבועות ליום-הכיפורים: כשניתנו הלוחות הראשונים בחג השבועות היו בני-ישראל במעמד של 'צדיקים', שעמדו "כאיש אחד בלב אחד" לקבל את התורה בגישה של "הקדמת נעשה לנשמע". ביום-הכיפורים, לעומת זאת, היו בני-ישראל במצב של בעלי-תשובה, אחרי חטא העגל. וגם זה מסביר מדוע קשורה השמחה בתורה דוקא ליום-הכיפורים, כי שמחתם של בעלי-תשובה בה' ובתורתו גדולה משמחתם של הצדיקים, כיוון שהתקרבות שבאה לאחר התרחקות מביאה שמחה גדולה ביותר.

(משיחת הרבי מליובאוויטש)