בני-ישראל נגאלו ממצרים בזכות שתי מצוות הקשורות בדם - דם פסח ודם מילה. המדרש מספר, ש"הרבה מהן (מבני-ישראל במצרים) לא היו מקבלים עליהם למול", וכאשר עשה משה את הפסח, הביא הקב"ה רוח מיוחדת שנשאה את ריח הקרבן לכל העם. "נתכנסו כל ישראל אצל משה. אמרו לו: בבקשה ממך, האכילנו מפסחך". השיב להם משה: "כל ערל לא יאכל בו". ברגע ששמעו זאת - "מיד נתנו עצמן ומלו".

סיפור זה מעורר שתי שאלות: א) מדוע הודיע להם משה את ציווי הקב"ה "וכל ערל לא יאכל בו" רק לאחר שבני-ישראל הערלים רצו לאכול מהפסח, ולא מסר להם זאת קודם לכן?; ב) ההלכה היא, שהמילה צריכה להיעשות ביום ולא בלילה, וכאן מלו עצמם בני-ישראל בלילה?

קפיצה בבת-אחת

הסבר העניין קשור למהותו של הלילה הזה, ליל הפסח. השם 'פסח' מבטא אותו - מלשון פסיחה ודילוג. יש דברים שבאים במדורג, שלב אחר שלב, ואילו כאן נדרשה פעולה שונה לגמרי - זינוק ומעבר בבת-אחת ממצב אחד למצב שונה לחלוטין.

סדר הדברים הטבעי לא אפשר את היציאה ממצרים. מהבחינה הגשמית - מצרים הייתה מעצמה חזקה ומסוגרת, ואפילו "לא היה עבד יכול לברוח ממצרים". מהבחינה הרוחנית - בני-ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ולא היה אפשר לקשר אותם עם הקדושה. לכן נדרשה כאן קפיצה פתאומית, מעבר חד ומידי, למעלה מסדרי הטבע.

מילה בחרב

כדי שיתחולל מעבר כזה, שאינו על-פי סדרי הטבע, נדרשו גם בני-ישראל לפעול שלא על-פי הסדר הרגיל. במצב דברים שגרתי, מילה צריכה להיעשות ביום, אבל כאן נדרשו לעשות פעולה שלמעלה מהסדרים והגדרים. לכן גרם הקב"ה שמשה רבנו ימסור את הציווי "וכל ערל לא יאכל בו" רק בלילה, כדי שבני-ישראל יאזרו עוז וימולו עצמם מיד.

גם דרך המילה שלהם הייתה שונה מן הרגיל. הם לא מלו עצמם בסכין, אלא "כל אחד ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו". הדבר מבטא את היציאה מהגדרים שאפיינה את הלילה הזה, ובזכותה זכו לגאולה שאף היא הייתה למעלה מהגדרים והסדרים.

אור בלילה

וזו גם התשובה לשאלה, כיצד מלו עצמם בלילה ולא ביום. באותו לילה האיר גילוי אור אלוקי שלמעלה מגדרי הבריאה, אור שלגביו "לילה כיום יאיר", וממילא היה ללילה דין של יום.

ומכאן יש ללמוד הוראה גם בעבודת ה'יציאה ממצרים' האישית שלנו: כשרוצים לצאת ממגבלות הטבע והיצר, צריך לעשות זאת בזינוק חזק, שאינו מתחשב בשיקולים הרגילים. היהודי אינו שם לב לשאלה אם הוא עייף או אם יש לו רצונות ותאוות - הוא 'שולף' בגבורה את 'חרבו' ומל את עצמו, ומתקשר עם הקב"ה בברית-עולם.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 125)