על חודש אב נאמר במדרש (ילקוט שמעוני רמז רנט): "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב"ה) ויבנה אריאל". אנו רואים שהחורבן והגאולה מכונים באותו כינוי - 'אריה'.

מה ההיתר להרוס?

ההסבר יובן בהקדמת שאלה עקרונית על עצם החורבן. איך היה יכול הקב"ה להחריב את בית-המקדש, והלוא יש לאו מפורש בתורה "שלא לאבד בית-המקדש או בתי-כנסיות"?! אי-אפשר להסתפק בהסבר, שחורבן הבית בא כעונש לעם-ישראל. וכי העובדה שבני-ישראל איבדו את זכותם לבית-המקדש, מצדיקה לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית-המקדש, כשם שגנז את המשכן, ולא להחריבו.

ההיתר היחיד להרס בית-כנסת הוא "אם עושה על-מנת לבנות" - כאשר ההריסה היא כדי לבנות באותו מקום בית-כנסת גדול ומפואר יותר. נמצאנו למדים, שגם חורבן בית-המקדש נכלל בסוג זה של "סותר על-מנת לבנות". הקב"ה רצה לבנות את בית-המקדש השלישי, שהוא "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה), בניין נצחי העומד לעד, ולכן נאלץ להחריב את בית-המקדש.

כל עניינו של החורבן אפוא אינו אלא בניין. החורבן הוא תיקון, שמביא לידי בניינו של הבית השלישי. לכן יש בחורבן הבית שני מוטיבים מקבילים: מצד אחד - צער ואבל על החורבן עצמו, ומצד שני - תקווה וציפייה לבית השלישי.

משיח נולד ברגע החורבן

לכן נאמר במדרש, שברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", שכן זוהי כל הכוונה העמוקה והפנימית שבחורבן - להביא את הבניין של הבית השלישי ואת הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, ומיד ברגע החורבן מתחילה להיבנות הגאולה. זו הסיבה שהגלות והגאולה מכונות בכינויים זהים ('חזון' ו'אריה', כנ"ל) - כי בעומק הדברים, החורבן הוא חלק מהבניין והגלות היא חלק מהגאולה.

כך עולה גם מסיפור המדרש (פתיחתא דאיכה רבה ט), שכשנכנסו האויבים לקודש-הקודשים, ראו את הכרובים שעל הארון כשפניהם איש אל אחיו. מצב זה של עמידת הכרובים ("פניהם איש אל אחיו"), רומז, על-פי הגמרא, לשעה "שישראל עושין רצונו של מקום". והלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ושפניהם איש אל אחיו?!

אלא זהו התוכן הפנימי שבחורבן ובגלות: מבחינה חיצונית - קרו אז צרות נוראות, והיה הסתר-פנים איום; אך מאחר שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, לא ייתכן שייצא ממנו רע. יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של ה' לעמו, שמכין על-ידי החורבן את אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות נבנית הגאולה האמיתית והשלמה, שתתגלה תיכף ומיד ממש (לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 10).