- משיחות הרבי מליובאוויטש -

מהעניינים שצריכים ללמוד מעשרה בטבת [ובפרט בזמננו זה, כשבלבול המוחות הוא כה גדול עד ש"שמים חושך לאור ומר למתוק"]:

ירושלים היא ירא שלם, זאת אומרת: השלמות ביראת שמים. וכשרואים מצור על יראת שמים, אפילו אם המצור הוא לא על עניינים חמורים אלא על דקדוק קל של דברי סופרים, או אפילו רק על עניין שחידש תלמיד ותיק בדורות האחרונים (שגם זה ניתן למשה מסיני)

[ובדומה למה שהיה אז, שלבית-המקדש ולקרבנות לא נטפלו, אלא עשו מצור מבחוץ – ורק על ירושלים],

צריכים לעשות כל מיני השתדלות כדי לבטל את המצור, משום שזה (המצור על קלה שבקלות) מהווה התחלה שעלולה להביא לתוצאות יותר רחוקות, רחמנא ליצלן, וכדברי הגמרא "היום אומר לו כך כו' עד שאומר לו לך ועבוד כו'".

כיצד יכול היצר הרע לפתות יהודי לעבור אפילו על עניין שנתחדש על-ידי תלמיד ותיק – בשעה שהיהודי שומע ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני"?

הרי הדרך בזה היא שהיצר הרע מפתה את היהודי, שעל-ידי-זה שיוותר על החידוש של התלמיד הותיק, "ירוויח" מצוה גדולה יותר (או כמה מצוות).

והיצר הרע מוסיף ו"מסביר", שהתורה עצמה אומרת שיכולים לדחות עניין אחד בשביל עניין שני, כשם שעשה דוחה לא תעשה; פיקוח נפש דוחה שבת, וכיוצא בזה.

אבל האמת היא שעם הטענה הזאת (לוותר על עניין קל לשם עניין חמור) היצר הרע מתכוון (לא למנוע את העניין החמור, אלא) להכשיל את היהודי בעניין קל, ועל-ידי-זה – (אחר כך) גם בעניין חמור, וכפי שהובאו למעלה דברי הגמרא "היום אומר לו כך כו' עד שאומר כו'".

ומובן בפשטות, שאין לזה שום שייכות לכך שעשה דוחה לא תעשה וכיוצא בזה – משום שזה (שעשה דוחה לא תעשה) הוא דין בעשה ובלא-תעשה גופא שהתורה אומרת; אבל כשבא בשר ודם ורוצה לעשות "מסחר" במצוות ועבירות. "למכור" מצוה קטנה, זאת אומרת: להכניס עבירה, כדי "להרוויח" מצוה גדולה – הרי זה מביא לכך שסוף-סוף מוכרים לא רק "קלה שבקלות", אלא, רחמנא ליצלן, גם "חמורה שבחמורות", כנ"ל.

ועל-פי זה מסבירים גדולי ישראל שבדורות שלפנינו גם את הכתוב על הקב"ה ש"לא יקח שוחד". דלכאורה תמוה: הרי "לה' הארץ ומלואה", ואיך שייך שייתנו משהו לקב"ה (ובכוונת שוחד, וצריכים להבהיר ש"לא יקח שוחד")?

והביאור בזה: הדבר היחיד שנותנים, כביכול, לקב"ה (וממילא עלולים לחשוב שבזה משחדים אותו) הוא – עניינים הקשורים ביראת שמים, משום ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ועל כך אומר הפסוק "לא יקח שוחד": שלא ישלו את עצמם שניתן לשחד את הקב"ה.

[...] ההוראה הנ"ל מעשרה בטבת (שאסור לוותר על מצוה אחת לשם השנייה) שייכת במיוחד לעסקנים:

למרבה הצער, ישנם עסקנים כאלה שעושים "מסחר" במצוות. עוסקים "באמונה" בוויתור על מצוה אחת, בעילה שבגלל זה "ירוויחו" מצוה שנייה (וטוענים שהמצוה שאותה "מרוויחים" היא יותר חשובה, או שהיא יותר עומדת על סדר היום, וכיוצא בזה).

צריכים לדעת אפוא שהקב"ה "לא יקח שוחד", ומה שאסור על-פי התורה – זהו איסור גמור, אפילו אם רוצים להשלות את עצמם (או את הזולת) שמה ששותקים בנוגע לעניין אחד הוא כדי להרוויח עניין שני.

ובפרט שכבר אמרו במפורש בנוגע לכמה עניינים ששתיקת העסקנים היא (שתיקה כ)הודאה.

("שיחות קודש" תשל"ח ח"א עמ' 358 והלאה, מוגה)

אסור לבנות חינוך יהודי מכספי המוכתמים בדם יהודי!

...ואחר כך מתווסף העניין שמקבלים שוחד – על-ידי זה שנותנים כסף עבור ישיבות –

וכמדובר כמה פעמים, אי אפשר לבנות שום חינוך על-פי תורה ויראת שמים מכספים כאלה שמוכתמים בדם יהודי!!! משום ש"לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו"!

ולא רק שעם כספים כאלה אי אפשר לבנות ישיבות, ולחנך תלמידים ביראת-שמים, אלא יותר מזה: הגמרא (עבודה זרה יז, ריש עמוד א') אומרת שאפילו "בית שימוש" אסור גם כן לבנות עם כספים כאלה!!!

ושיינצלו תלמידי הישיבות מאלה שרוצים "להאכיל" אותם בכספים כאלה!

ויהי רצון שבני ישראל יתייצבו בתוקף המתאים על-פי פסק-דין השולחן-ערוך, ובאופן של "קוממיות – בקומה זקופה", החל מזה ש"בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו", שעל-ידי זה יתקיים "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", ו"ושכבתם ואין מחריד", ו"חרב לא תעבור בארצכם", עד ל"ואולך אתכם קוממיות".

("שיחות קודש" תשל"ט ח"ג עמ' 462, בלתי מוגה)