מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

אתה נכנס לבית-מדרש או ישיבה ושומע שני יהודים מתווכחים בלהט. אתה מטה את אוזנך, ומה שאתה שומע הם מלים ומושגים שתלושים לחלוטין מהמציאות בת-ימינו. שני הלומדים עשויים לדון בנושאים שמשמעותם המעשית אבדה עם חורבן בית-המקדש. הם עשויים לדבר גם על מצבים תיאורטיים לגמרי, שאין שום סיכוי שיתממשו אי-פעם בחיים. אתה מביט בהם, בלהט הבוער בעצמותיהם, ואתה שואל את עצמך: למה הם 'משחיתים' את זמנם על דברים שאין להם דבר עם המציאות?!

בתלמוד מצויים דיונים רבים בנושאים שחכמי התלמוד עצמם מעידים עליהם שהם כלולים בהגדרה - "לא היה ולא עתיד להיות". חלק מדיוני התלמוד עשויים להיראות תלושים לחלוטין מכל אפשרות של התממשות מציאותית. על השאלה, למה צריך לעסוק בנושאים אלה, משיבים חז"ל: "דרוש וקבל שכר".

לא כמו רפואה

מבחינה זו, יש הבדל מהותי בין התורה לחכמות אחרות. רופא, למשל, שלומד רפואה, עושה זאת אך ורק כדי לרפא אנשים. אין לו שום עניין בדיונים תיאורטיים על מחלות שלא היו ולא נבראו. כל הצידוק למדע הרפואה הוא במשמעויותיו המעשיות, ודברים שלא יכולה להיות להם משמעות מעשית - הם נטולי ערך ובגדר פלפול-סרק. בתורה, לעומת זאת, תמונת-המצב הפוכה: לימוד התורה הוא מטרה בפני-עצמה, ואילו הצורך לדעת איך להתנהג בחיי היום-יום הוא משני ביחס לעצם הלימוד.

התורה והמצוות מהוות אמצעים להתקשרותו של האדם עם בוראו. מקובל לחלק את ההתקשרות הזאת לשני חלקים - יש התקשרות שנעשית על-ידי המצוות ויש התקשרות שנוצרת על-ידי לימוד התורה. מכאן, שהתורה אינה אמצעי לקיום המצוות בלבד, אלא היא מטרה נכבדה בזכות-עצמה, שכן לימודה יוצר קשר מיוחד ומופלא בין האדם לקב"ה. לכן במובנים רבים חשוב לימוד התורה אף יותר מקיום המצוות - דבר שבתחום הרפואה, למשל, הוא אבסורדי (לומר שלימוד הרפואה חשוב יותר מריפוי החולה).

כאשר הקב"ה נתן את התורה בהר-סיני, הוא פתח במלה 'אנכי'. אומרת על כך הגמרא, ש'אנכי' ראשי-תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית" (=אני את נפשי כתבתי ונתתי). כלומר: בתורה נתן לנו הקב"ה את עצמו, כביכול. הוא הלביש בה את חכמתו האין-סופית ואת רצונו העצמותי. כאשר יהודי לומד את התורה, מתמזג שכלו עם שכלו של הקב"ה, כביכול.

מגדל פורח

מבחינה זו אין משמעות לצורה שבה מתלבשת חכמתו של הקב"ה. אין זה משנה כלל אם הדיון הוא על "שניים אוחזין בטלית" או על "מגדל פורח באוויר". ההיגיון הפנימי שבדברים הוא החשוב, ולא ההיבטים המעשיים שלו. שני היהודים שלומדים תורה, אינם חייבים כלל לחשוב על משמעות לימודם בחיי-המעשה. הם שואפים להגיע אל האמת שבתורה, באותה סיטואציה שהתורה מציגה לפנינו. אמת זו - היא חכמתו של הקב"ה, ואליה הם חותרים.

כשיהודי מגיע אל הרעיון האמיתי שטמון בתורה, הוא מגיע לדבקות עצומה עם הקב"ה (והוא חש זאת כאשר הלימוד הוא 'לשמה', לשם הדבקות וכדי לקשור את נפשו עם הקב"ה). החכמה האלוקית אינה משתנה בעקבות העובדה שהיא התלבשה בדברים גשמיים, הלקוחים ממציאות עולמנו. במהותה הפנימית היא נשארה חכמה אלוקית זכה, חכמת-ה'. היהודי הלומד אותה, מבין אותה ומגיע אל נקודת-האמת שבה - ממזג את שכלו עם חכמתו של הבורא.

לכן מוגדרת התורה כמזונה של הנפש. כשם שהמזון, לאחר שהוא מתעכל ומתמזג בגוף, הוא נספג באיברים ומזין אותם; כך התורה, לאחר שאדם מתייגע בה עד שהיא נתפסת בתוך שכלו - היא מתאחדת עמו, ומזינה את נשמתו.