מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

נושא הקרבת קרבנות תופס מקום מרכזי ביותר בתורה. קין והבל, נח, האבות - כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות של המשכן והמקדש היתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף - לא מושלם! - לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש. וכשאנו מבקשים על הגאולה ועל בניין בית-המקדש, העיקר הוא - חזרתם של הקרבנות.

בעניין הקרבנות יש מלה שחוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה והן בספרי הקבלה. מלה זו היא: 'סוד'. הרמב"ן אומר: "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר מכונה הקרבן: "רזא דקורבנא" (=סוד הקרבן). די בכך כדי להמחיש לפנינו את רום-מעלתו של הקרבן.

נפש האדם כקרבן

הקרבן מכיל שני מרכיבים בסיסיים: א) הקרבן עצמו - בהמה מן החי או מנחה מן הצומח; ב) המעורבות של האדם המקריב. מעורבות זו של האדם אינה רק הבאה טכנית של הקרבן, אלא יש בה התייחסות נפשית עמוקה. הרמב"ן אומר, שכאשר אדם מביא קרבן, עליו לחשוב, שכל מה שנעשה עכשיו בקרבן, בעצם היה צריך להיעשות בו-עצמו, אלא שבחסד הבורא ניתן לו הקרבן כחילוף ותמורה. מחשבה זו צריכה להביאו לידי התעוררות נפשית עמוקה, ובעצם, עליו לחוש כאילו הוא מקריב את נפשו לקב"ה.

מבחינה זו קיימת גם בימינו האפשרות להקריב קרבן. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא הפירוש הוא, שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש - עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" - הנפש-הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לאהבת ה'.

זו המשמעות הרוחנית, הנצחית, של הקרבן - קרבן מלשון 'קירוב', להתקרב אל ה'. להצית אש של אהבה לה' גם בנפש הבהמית (כדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - "בשני יצריך"), שגם הנפש-הבהמית תאהב את ה' ותכלה אליו. דבר זה נעשה בעת התפילה, שאז מעורר האדם בלבו אש של אהבה לקב"ה, ושואף להדביק באש זו גם את הנפש-הבהמית. משום כך נחשבות התפילות "במקום קרבנות".

עולם אחר

אך הקרבן איננו רק תהליך נפשי או סמלי. המרכיב הגשמי - של הקרבת בהמה או מנחה - הוא חשוב כשלעצמו, חשוב עד מאוד. הזוהר אומר: "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף" (=סוד הקרבן עולה עד סוד האין-סוף). הביטויים שנאמרים בתורה על הקרבנות הם מדהימים: הקרבן מכונה "לחמי" - 'לחמו', כביכול, של הקב"ה. הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'" - "נחת-רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". הקרבן מעורר רצון חדש אצל הקב"ה - "ונרצה לו". כשנח העלה קרבן, נאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר...לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו'".

ידוע, שהשמות 'א-ל', 'אלוקים' וכו', מבטאים את ירידתו של הקב"ה לפעול בעולם, ואילו שם הוי'ה, שם העצם, מתאר את הקב"ה עצמו. והנה, בקרבנות מוזכר תמיד שם הוי'ה דווקא ולא השמות האחרים. כל זה משקף את ערכו העצום של הקרבן הגשמי.

כאן אנו מגיעים אל 'סוד הקרבן'. כדי להבינו, צריך לדעת מעט על מבנה העולמות הרוחניים. הנקודה היא, שהקרבן מחזיר את העולם לסדר הנכון ששובש. בחי ובצומח יש נפש רוחנית ממקור נעלה ביותר. על-ידי שאדם נוטל בהמה ומביאה קרבן, הוא מעלה את נפשה לשורשה האלוקי, וכתוצאה מכך שופע מהקב"ה אור אין-סופי לעולם. בזמן בית-המקדש עמד העולם כולו בדרגה גבוהה לאין-ערוך בזכות השפע האלוקי שבא על-ידי הקרבנות, ובביאת המשיח יחזרו הדברים לקדמותם, אלא שכמה פעמים ככה.