מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

בימים אלה של ספירת-העומר אנו נתקלים בכל יום בסידור התפילה במושגים קבליים שכתובים באותיות קטנות: 'חסד שבגבורה', 'גבורה שבחסד', 'נצח שבתפארת', 'יסוד שבהוד' וכדומה. רבים יודעים לומר, שמושגים אלה שייכים למשהו שנקרא 'מידות', ובזה מסתיימת ידיעתם. "אלה מושגים בקבלה", יפטירו בהבעה מסתורית משהו. אך לאמיתו של דבר, אין זה קשה כל-כך להבין את משמעות הדברים.

הרגש הוא האדם

נפש האדם מתחלקת, על-פי הקבלה והחסידות, לשני מרכיבים עיקריים: ל'מוחין' ול'מידות'. כלומר: לשכל ולרגש. השכל והרגש הם שני הכוחות העיקריים המהווים את אישיותו של האדם (יש מרכיבים נוספים, אך בחלוקה גסה של נפש האדם מתעלמים מהם). השכל הוא השליט על הרגש, ובכוחו לדכא רגשות מסויימים ולעורר ולפתח רגשות אחרים. לכן, מבחינת ההיררכיה - ה'מוחין' עומדים מעל ה'מידות' ושולטים עליהם.

מצד שני, למרות שמבחינת סדר החשיבות עומד השכל מעל הרגש, הרי באישיותו של האדם הרגש הוא הדומיננטי. האדם מתנהג, בדרך-כלל, על-פי רגשותיו, ולאו-דווקא על-פי שכלו. לשכל יש אמנם את הכוח לנווט את הרגשות, להוליד את הרגשות הנראים לו חיוביים ולסלק רגשות הנראים לו שליליים, אך בסופו של דבר, אדם נשפט ונמדד לפי הרגשות המפעמים בליבו.

כל אדם שייבחן את יחסו לאנשים אחרים ימצא, שהתייחסותו אליהם נקבעת בעיקר על-פי האישיות הרגשית שלהם, ופחות על-פי שכלם. כשאנו אומרים על אדם שהוא 'נחמד' או 'נעים' - אנו מדברים על אישיותו הריגשית. התכונות הריגשיות: אם אדם הוא טוב-לב או אכזר; אם הוא נינוח או כעסן וקפדן; אם הוא מתון או נלהב ונסער וכדומה - זה מה שקובע בסופו של דבר את ההתייחסות כלפיו. שכן רובה של ההתנהגות האנושית הינה פועל-יוצא מהרגשות שבלב.

התכללות הרגשות

עולם הרגש מתחלק לשבעה מרכיבים, הן שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אלה הכוחות הריגשיים העיקריים, וכל הרגשות שקיימות בנפשנו הן תוצר התמזגותן של שבע המידות הללו. 'חסד' - היא מידת האהבה והנתינה. 'גבורה' - היא מידת הקפדנות והביקורת. 'תפארת' - היא מידת הרחמים. 'נצח' - היא התשוקה לנצח. 'הוד' - היא הנטיה להילחם עם היריב. 'יסוד' - היא מידת ההתקשרות וההתמסרות. 'מלכות' - היא הרצון לבטא דברים ולהוציאם החוצה. שבע המידות הללו מרכיבות את אישיותו הריגשית של האדם.

אדם שאוהב אנשים ושמוכן תמיד לעזור לזולת, מוגדר בפינו כאדם שמידת ה'חסד' שליטה אצלו. אדם קפדן, שלפני שהוא נותן משהו הוא מוצא מאה ואחת סיבות למה לא לתת, זהו אדם שמידת ה'גבורה' שבליבו היא הדומיננטית באישיותו. אדם בעל לב רחום ורגיש לצער הזולת, נשלט על-ידי מידת ה'תפארת'. וכך הלאה. כל תכונה ריגשית שקיימת בנפשנו נובעת, למעשה, מאחת משבע המידות הנ"ל.

אלא שבמציאות הדברים מורכבים מעט יותר. כשאב מעניש את בנו, איך נקרא לזה? מצד אחד הוא עושה פעולת ענישה, פעולה שנובעת ממידת ה'גבורה'; אך ביסודו של דבר טמונה כאן האהבה הגדולה לבנו והדאגה לשלומו, שהיא מידת ה'חסד'. לזה אנו קוראים 'גבורה שבחסד'. כלומר: התכונה הריגשית העיקרית כאן היא החסד (האהבה לבן), אלא שהפעולה שמתחייבת היא פעולה של 'גבורה' (ענישה). כך גם כשאם אומרת לבנה שהיא אוהבת אותו. הפעולה היא פעולה של מידת ה'מלכות' (ביטוי רגשות החוצה), אלא שהיא נובעת מה'חסד' (מהאהבה).

שילוב זה של מידות אחת בשניה מכונה בשם 'התכללות'. כלומר: התכללות של מידות אלה באלה. תורת החסידות מדגישה את חשיבותה הגדולה של ה'התכללות'. בלעדיה נגרר האדם לקיצוניות הרסנית. מי שמידת ה'חסד' שולטת בו - לא יוכל לעצור את הנתינה ולא יוכל להעניש במקרה הצורך. מי שמידת ה'גבורה' היא הדומיננטית באישיותו - ידקדק כל כך עד שימצא פגם בכל דבר ויפסול כל דבר. דווקא השילוב של המידות זו בזו מאפשר את קיומו התקין של העולם.

העבודה הנפשית של ימי ספירת-העומר היא לבחון ולתקן כל אחת משבע המידות על הסתעפויותיהן, כדי לבוא לחג-השבועות עם אישיות ריגשית מתוקנת ותמימה.