מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

למה מתכוונת תורת החסידות כשהיא אומרת, שלצד ה'נפש-האלוקית' שקיימת באדם, שוכנת בקירבו גם 'נפש-בהמית'? האם פירוש הדבר, שיש בתוכנו נפש של בהמה?

חלילה! מדובר בנפש אדם, בנפש של יהודי. זו נפש שיש לה רגשות אנושיים נעלים, היגיון אנושי וכל שאר התכונות האנושיות. ובכל-זאת אנו מכנים אותה 'נפש-בהמית'.

הנפש הזאת אינה כל כך רעה, כפי שאפשר היה לחשוב. יש בה הרבה טוב. הנה, שלוש המידות-הטובות הטבעיות של כל יהודי - ביישנות, רחמנות וגמילות-חסדים - באות דוקא מה'נפש-הבהמית'. אלא שהטוב שיש בנפש-הבהמית אינו טוב צרוף; הוא מעורבב בהרבה רע, והרע הוא השליט בנפש זו. משום כך היא נקראת 'נפש-בהמית'.

ה'אני' במרכז

ה'בהמיות' מתבטאת במשיכה העזה שיש לנפש הזאת אל תענוגות העולם-הזה ובהתלהבות הגדולה שלה לדברים אלו. נכון, הנפש הזאת מוכנה לעשות גם דברים טובים, אבל בדרך-כלל אז היא אינה מתלהבת יתר על המידה. מתי היא 'נדלקת'? מתי היא מתעוררת בכל רמ"ח איבריה? כשמדובר בתענוגות העולם-הזה. זו תכונה 'בהמית' אופיינית, ומכאן שמה של הנפש הזאת.

כל כוחותיה וחושיה של ה'נפש-הבהמית' סובבים סביב ציר אחד: "איך עושים שיהיה לי טוב?". השאלה הראשונה שהנפש הזאת שואלת לגבי כל דבר היא: "מה ייצא לי מזה?". אין אצלה עשיית דברים לשמם, מפני שכך צריך לעשות. אם אין מזה תועלת ממשית לאדם עצמו, אין ה'נפש-הבהמית' מוצאת בזה שום עניין.

זו הסיבה לכך שה'נפש-הבהמית' נמשכת בטבעה אחר תענוגות העולם, שכן שבאמצעותם היא משיגה מיד את שאיפתה לתועלת-אישית מיידית. כשאדם אוכל ושותה - ההנאה היא מיידית וישירה. כשהוא מבזבז הון-תועפות על מותרות וכדומה - גם כאן הוא מקבל מיד תמורה בצורה של הנאה מיידית. לכן ה'נפש-הבהמית' נמשכת אחרי הדברים הללו בטבעה.

להשתמש בחום הטבעי

אבל מצד שני, אפשר לרתום תכונה זו גם לעבודת-ה'. כיוון שה'נפש-הבהמית' אינה רעה בעצם מהותה, אלא שהיא מבקשת את ההנאה-האישית, הרי כאשר מראים לה, שדברים רוחניים יביאו לה הנאה וסיפוק גדולים יותר - היא מוכנה 'להשתכנע'. יוצא מזה, שכאשר מוכיחים ל'נפש-הבהמית' שחיי תורה ומצוות הם טובים ומהנים ומספקים הרבה יותר מחיי הוללות וריקנות - מסוגלת הנפש הזאת לאהוב גם את הקב"ה ואת תורתו ומצוותיו (את הרע שאינו ניתן לתיקון ב'נפש-הבהמית' מכנה תורת החסידות 'יצר-הרע'. הוא המסית את הנפש לדברים רעים ממש. אותו לא ניתן להפוך לטוב).

וזה מה שאמרו חז"ל, שצריך לאהוב את ה' "בכל לבבך - בשני יצריך", שגם ה'נפש-הבהמית' תבוא לאהבת-ה'. הדרך לכך היא על-ידי התבוננות בגדולת-ה' ובהשגחתו על כל ברואיו, כך שה'נפש-הבהמית' תתחיל להרגיש, שרק באמצעות דביקות בה' ובתורתו היא תשיג את מבוקשה - את ההנאה-ה'אישית' - במלוא המידה...

החיסרון שבגישה תועלתנית זו הוא מובן, אבל מצד שני יש בה יתרון: ל'נפש-הבהמית' יש חום טבעי והתלהבות יתירה; וכאשר מלמדים אותה להפנות את חומה והתלהבותה לתורה ולעבודת-ה', נעשים הדברים בשמחה גדולה ובלהט רב, הרבה יותר מכפי שהיו נעשים בכוחותיה של ה'נפש-האלוקית' בלבד.

אבל כדי להגיע למהפך-פנימי זה ב'נפש-הבהמית' דרושה העבודה העצמית של האדם, ובזה עוסקת הרבה תורת החסידות.