הימים שיהיו לעתיד-לבוא מתאפיינים במיזוג הניגודים ובשילוב בין הכוחות השונים. אחד הביטויים למיזוג זה היא ההתחברות בין יהודה ליוסף. את הפסוק "ויגש אליו יהודה" מפרש הזוהר, שלא היתה זו 'גישה' בין שני אנשים יחידים, אלא נוצק כאן היסוד להתחברות בין שני מלכים ובין שתי ממלכות - מלכות יהודה ומלכות יוסף. גם בהפטרת השבוע בא הדבר לידי ביטוי: "והיו לאחדים בידך...ומלך אחד יהיה לכולם...ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות".
הן יהודה והן יוסף קשורים במיוחד עם הגאולה העתידה, על-פי מדרשי חז"ל האומרים, שלפני בואו של משיח בן-דוד ימלוך משיח בן-יוסף (אמנם הרמב"ם אינו מזכיר כלל את קיומו של משיח בן-יוסף, ולכן אין לדעת באיזו צורה תתבטא מלכותו. נראה שהוא ימלוך בתקופה שלפני התממשות מלכותו של משיח בן-דוד). אך אף ששניהם קשורים בגאולה השלמה, בפועל יהיה רק "מלך אחד", משבט יהודה - "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
איסור כאש
בתורת החסידות מוסבר, שיוסף מייצג את התלמוד (לימוד התורה) ויהודה את המעשה (קיום המצוות). ולכן בזמן הזה עומד יוסף למעלה מיהודה - "ויגש אליו יהודה" - שכן עכשיו "תלמוד גדול". אולם לעתיד-לבוא תתגלה מעלת המעשה ויהיה "מעשה גדול", ולכן אז יעמוד יהודה למעלה מיוסף - "ודוד עבדי מלך עליהם".
כאשר הגמרא דנה בשאלה מי גדול, תלמוד או מעשה, היא מגיעה למסקנה ש"תלמוד גדול", ומסבירה את הטעם: "תלמוד מביא לידי מעשה", וממילא "נמצאו שניהם בידו". נמצא אפוא, שהעליונות לעתיד-לבוא של המעשה על התלמוד, היא גם לעומת התלמוד שכולל בתוכו את המעשה. איך ייתכן הדבר? אפשר לשאול עוד, איך אפשר לעשות לפני שלומדים כיצד עושים את הדברים?
כאן אנו מגיעים אל החידוש שיחול לעתיד-לבוא. העולם אז יהיה שונה במהותו מכפי שהוא כיום. אז יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ, והאמת האלוקית תהיה חלק מן המציאות הטבעית. דברים שכיום צריכים לצוותנו עליהם, יהיו ברורים אז מאליהם, כדברים פשוטים וטבעיים.
המדרש מתאר זאת, כאילו האילנות עצמם יזעקו שלא ישקו אותם ולא יטפלו בהם בשבת, והתאנה תקרא אל האדם שלא ילקטנה בשבת. כלומר: כשם שהיום ברור גם לבהמה שעליה להיזהר מפני אש (ולכן פטור השומר אם נשתטתה וקפצה לאש), כך יהיה ברור לעתיד-לבוא, באופן הטבעי והפשוט ביותר, שאי-אפשר לעבור על איסורי התורה ושצריך לקיים את מצוותיה. לא יהיה עוד צורך לצוות על כך ולהפעיל מחשבה והתבוננות, אלא החושים הטבעיים ינחו את האדם לשמור את מצוות התורה.
השילוב המושלם
נמצא אפוא, שהגדלות של המעשה לעתיד-לבוא היא לאין-ערוך יותר מן התלמוד והמעשה יחדיו בזמן הזה: עכשיו, גם כשהמעשה בא מתוך התלמוד, הוא עדיין דבר נפרד מהכרתו הטבעית של האדם. התחושה הטבעית אינה מחייבת להימנע מאיסורי התורה ואינה מושכת את האדם לקיים את מצוותיה. הוא זקוק לתלמוד ולהבנה כדי להסיק את המסקנות המתאימות. אך לעתיד-לבוא, כשהקדושה תתמזג לגמרי עם המציאות הטבעית, יהיה טבעי ביותר לקיים את התורה - ממש כשם שכיום טבעי לגמרי לאכול ולשתות ולהיזהר מפני אש.
זהו השילוב שיהיה לעתיד-לבוא בין ממלכות יהודה ויוסף: עם התגלות גדולתו של המעשה, לא יהיה עוד התלמוד דבר נפרד מן המעשה, אלא הם יתעלו ויהיו לדבר אחד - שלמות אחת, מיזוג מושלם של כל הכוחות. |