מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

כל התורה ניתנת לפירוש בארבע הרבדים של פרד"ס, אך יש סיפורים מסויימים של התורה שאפשר להגיע להבנתם השלמה רק על-פי הרבדים הפנימיים שטמונים בהם. אחד הבולטים שבהם הוא סיפור מגדל-בבל. התורה מספרת שלאחר המבול היתה כל האנושות "שפה אחת ודברים אחדים", והאנשים הגיעו לבקעה בארץ שנער ואמרו: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם". אחר-כך ירד ה' "לראות את העיר ואת המגדל" והוא אמר: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". מה עשה? בלבל את שפתם והפיצם על-פני של הארץ, "ויחדלו לבנות העיר".

סיפור זה מלא שאלות ותמיהות: מה רע בכך שאנשים רוצים להשאיר לעצמם "שם" ובונים עיר ומגדל "וראשו בשמים"? למה הקב"ה חושש מזה כל-כך? ואיך הוא מונע מהם מלהמשיך בבנייה - הוא מבלבל את שפתם. מכאן, שהמצב של "שפה אחת ודברים אחדים" נראה בעיניו מסוכן כשלעצמו. מה לא טוב בכך שכל האנושות מדברת בשפה אחת?

לקבל בלי לתת

המדרש חושף מעט מהכוונות שהסתתרו מאחורי בניית העיר והמגדל. על המלים "ויהי בנסעם מקדם" אומר המדרש: "הסיעו עצמם מקדמונו של עולם". כלומר, בניית המגדל לא היתה תמימה כל-כך; היתה כאן כוונה להתנתק מהקב"ה בדרך מתוחכמת. מזה חשש הקב"ה ולכן נאלץ לנקוט צעד נחרץ של בלבול השפות.

על-פי הזוהר וביאורי החסידות מצטיירת התמונה הבאה. לאנשי 'דור הפלגה' היה ברור שיש בורא לעולם ושכל שפע החיים בא ממנו. הם ידעו שהתכחשות לקב"ה פירושה המעשי הוא - התנתקות ממקור-החיים. אך הם לא רצו להשתעבד לו ולהתבטל לרצונו וחיפשו תחבולה שתאפשר להם לינוק מן המקור האלוקי בלי הצורך לעשות את רצון-ה'.

כאן עמדה לפניהם בעיה קשה. עולמנו, המכונה 'עולם התיקון', מבוסס על העיקרון שאין אור-ה' שורה אלא במקום שיש בו התבטלות. מקור החיים נובע משם ה' (השם הגדול הוי-ה, שם העצם), והכלי להשראתו הוא ההתבטלות המוחלטת לה' ולרצונו.

לעקיפת בעיה יסודית זו חשבו אנשי 'דור הפלגה' להשתמש בסוד האחדות. הם ידעו, כי הכוח המרכזי של 'עולם התיקון' הוא האחדות וההתכללות ההדדית. שם ה' שורה בשבע המידות (חסד, גבורה וכו') דווקא משום שיש בהן אחדות והן כלולות אלה מאלה. אלא שבעולם הקדושה, האחדות הזאת היא תוצאה של ההתבטלות לקב"ה. הואיל והכול בטלים לגמרי לקב"ה, על-כן הם מתאחדים זה עם זה, ועל-ידי-כך מקבלים את ברכת ה'.

מה עשו בוני המגדל? הם ביקשו לנתק את האחדות מן ההתבטלות לקב"ה. הם ביקשו ליצור ביניהם אחדות שלמה ואמיתית - אך לא על בסיס ההתבטלות. בדרך זו חשבו 'לאלץ' את שם ה' להרעיף חיים ושפע גם עליהם. זה מה שאמרו: "נעשה לנו שם" - נעשה לנו דרך משלנו לקבל את השראת שם ה'.

כוחה של אחדות

אך איך אפשר להשיג אחדות כאשר אין התבטלות? את הכוח לכך חשבו האנשים לקבל מן ה"שפה אחת", שפת הקודש שבה דיברו הכול. לשון-הקודש, שבה ברא הקב"ה את העולם, אוצרת בקירבה כוחות רוחניים של אחדות ("שפה אחת") והתכללות, ובכוחה חשבו להשכין גם בקירבם את האחדות. ואז החלו לבנות את העיר והמגדל, שישמשו מרכז מאחד לכל האנושות, שעל-ידו תבוא אליהם הברכה העליונה.

ראה הקב"ה את מזימתם וחשש שמא אכן יצליחו לשמור על אחדות, ובדרך זו יוכלו להפנות חיות אלוקית פנימית למקום שאינו ראוי. מה עשה? פגע בשורש האחדות - ב"שפה אחת". כאשר בלל את שפתם ונטל מהם את לשון-הקודש, שוב לא יכלו להגיע לאחדות אמיתית ונפוצו על-פני כל הארץ.

אולם האחדות שגילו הועילה להם לבל יאבדו כאנשי דור המבול. הגמרא אומרת, שאף שהם פשטו יד בעיקר בעוד שדור המבול לא פשט יד בעיקר, הרי דור המבול אבד ואילו הם נשארו בחיים. זאת, משום שבדור המבול "היתה מריבה ביניהם" ואילו 'דור הפלגה' "היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם", ומכאן הלקח: "ללמדך ששנאוי המחלוקת וגדול השלום".