מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

יש נקודה אחת שהיא משותפת לכל חגי ומועדי חודש תשרי, למרות ההבדלים הגדולים שביניהם: כל אחד מהחגים הללו מבטא, בדרכו המיוחדת, את הקשר העצמותי העמוק שקיים בין היהודי לקב"ה. ראש-השנה מבטא זאת על-ידי כוחו של היהודי להמליך את הקב"ה למלך על העולם; יום-הכיפורים מבטא זאת בכך שבו נחשף עצם הנשמה, ה'יחידה' שבנפש; שמחת-תורה מבטא זאת על-ידי הקשר העמוק בין כל יהודי לתורה; ואילו חג-הסוכות מבטא את הקשר העמוק שבין היהודי לקב"ה - באמצעות הסוכה.

כיצד מבטאת הסוכה את האהבה העצמותית שבין היהודי לקב"ה?

על הפסוק (בשיר-השירים) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" מבואר בתורת החסידות, שיש כאן רמז למועדי חודש תשרי: "שמאלו תחת לראשי" מכוון כנגד ראש-השנה ויום-הכיפורים, שהם ימי הדין והיראה ("שמאל"); ואילו "וימינו תחבקני" אמור על חג-הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה לעם ישראל בבחינת "חיבוק".

ייחודו של החיבוק

חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. ניתן, כידוע, לבטא אהבה בדרכים שונות: בדברי-אהבה, במבט אוהב, בנשיקה וגם בחיבוק. למה נבחר כאן דוקא החיבוק כביטוי לאהבתו של הקב"ה לעם ישראל?

מסבירה תורת החסידות, שהחיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים איכשהו בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דוקא מאחור; המחבק לופת דוקא את גבו של אהובו.

שוני חיצוני זה מצביע על השוני המהותי. שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה. המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם. החיבוק, לעומתם, מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת; האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אמשיך לאהבך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.

גשמיות של יהודי יקרה לה'

כל זה מהווה משל לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. גם אצל היהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (ביחס לקב"ה). אותו חלק מהחיים שמוקדש לתורה, לתפילה ולעבודת-ה', הוא בבחינת 'פנים', שכן בו משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה. החלק האחר של החיים, הצרכים הגשמיים, כאכילה, שתיה, שינה וכדומה, הוא בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם ישראל תקיף רק את אותו חלק מהחיים שבו קשור היהודי לקב"ה - את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת-ה'. אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם לא נראה בגלוי הקשר שלו עם בוראו; אהבת ה' לעם ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השיגרתיים ביותר.

ביטוי לזה אנו רואים במצוות סוכה. מהי מצווה זו? האם היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו דוקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח. וכאן אנו רואים את הדבר הנפלא ביותר: אותה אכילה, אותה שתיה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, למרות שהם צרכיו הגשמיים, הופכים להיות מצווה והם מבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!

זהו, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם ישראל היא כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.