מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

מסופר על אחד מגדולי חסידיו של רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא', שבצעירותו נודע כעילוי גדול והיה מאלה שהתנגדו לחסידות. אך פעם אחת הגיע אל הרבי, ודברי-תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד במשך חודשים ארוכים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא-אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יישות וגסות-הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול"...

בסיפור זה משתקפת התפיסה החסידית הבסיסית על החמץ והמצה. החמץ מסמל את ההתנשאות, הגאווה ותחושת היישות העצמית, ואילו המצה מסמלת התבטלות, ענווה והעדר ישות-עצמית. חג-הפסח הוא זמן שבו מושם הדגש על היחלצות מכבלי היישות והגאווה, ולכן אנו נזהרים בשבעת ימי הפסח מפני החמץ.

פירור גאווה

איסור חמץ שונה מהרבה איסורי-תורה בכך שאיסורו ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. שכן כל עוד יש באדם גאווה וגסות-הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה-לב".

החומרה שבה מתייחסת התורה לגאווה ולהתנשאות נובעת מכך, שהיא אינה סתם גורם שלילי, אלא שהיא המקור לכל חטא ולכל עוון. הסיבה הראשית לכך שאדם מסוגל לעבור על רצון-ה' נובעת מכך שהוא מחשיב את עצמו למציאות. אילו היה בטל בתכלית לקב"ה - לא היה עולה על דעתו לעשות דבר-מה שאינו עולה בקנה אחד עם רצונו. אך כיוון שיש בו גאווה והרגשת יישות-עצמית, על כן נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.

הגאווה גם מונעת את התשובה. ביסוד התשובה עומדת ההכרה בחטא, ההודאה בטעות. אך האדם הגאה אינו יכול להרשות לעצמו להודות ששגה. גאוותו אף עלולה לגרום לו להצדיק את החטא בק"ן טעמים, ואף לעוות את האמת עד-כדי הפיכת חושך לאור ומר למתוק. לכן חובה למחוק לחלוטין כל שריד של גאווה, ואז אפשר להתקרב אל ה'.

ענווה ותקיפות

אלא שכאן נוצרת בעיה. מצד אחד דורשת התורה מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יישות-עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. מצד שני מצפה ממנו התורה להציג לא-אחת תקיפות ונחישות-דעת עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו-זמנית גם העדר שמץ של יישות-עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות כה רבה?

ברם, בעומק הדברים אין כל סתירה, ואדרבה, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה, שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. הכרה זו עולה בקנה אחד עם ההתבטלות המוחלטת לקב"ה. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, לכן הוא מרגיש, שהמציאות האחת והיחידה היא זו של הקב"ה. תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יישות-עצמית, אלא בדיוק להיפך - ביטוי להכרה העמוקה שאין שום מציאות חוץ מהקב"ה. כך יוצא, שדווקא ההתבטלות והעדר כל יישות-עצמית היא הגורמת לאדם לגלות שיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.