בשורת הנחמה על הגלות והחורבן מופיעה בכפל לשון: "נחמו נחמו עמי1". אומר על כך המדרש2: "לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים". אלא שעלינו להבין את משמעותה של נחמה כפולה זו - באיזה מובן היא תהיה כפולה?
יש נחמה כפולה במובן כמותי. למשל, אדם שביתו עלה באש, יכול להתנחם כאשר הוא מקבל בית אחר תמורתו. ואם נותנים לו בית גדול ומפואר פי-שניים מביתו הראשון - זוהי נחמה כפולה, כפולה כמותית. אך יש נחמה כפולה באיכות. נחמה רגילה משאירה את הצער ואת עגמת-הנפש, אלא שהיא נותנת פיצוי תמורתם. אולם נחמה כפולה, לא זו בלבד שהיא מוחקת ומסלקת לגמרי את הצער, אלא שהיא מגלה לאדם שמה שהיה נראה לו כדבר מצער וכואב, היה בעצם טוב3.
הכול טוב
דוגמה לכך אנו מוצאים בסיפור הגמרא4 על נחום איש גם-זו. הוא הוליך דורון לקיסר, ובדרך החליפו בעלי האכסניה את תכולת התיבה בעפר. הקיסר כעס, כמובן, ורצה להורגו. לכאורה, היה זה מצב שלילי, מכאיב ומצער, ואולם הוא האמין ש"גם זו לטובה". ואכן, לבסוף קרה הנס ואותו עפר נהפך לכלי-נשק, שבאמצעותם ניצח הקיסר את אויביו, והוא גמל על כך ברוחב-לב לנחום איש גם-זו. אז התברר, שהחלפת תכולת התיבה בעפר לא הייתה מלכתחילה דבר רע, אלא טוב נפלא, שרק לא היה ידוע. זוהי נחמה כפולה - נחמה שמגלה, שמעולם לא היה כאן רע אלא טוב צרוף.
המחשה לגישה זו אנו מוצאים בסיפור שמספרת הגמרא4 על רבי עקיבא וחבריו שעלו לירושלים, וראו שועל יוצא מבית קודשי-הקדשים. התחילו הם לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. ואז התפתחה ביניהם השיחה הזאת: "אמרו לו, מפני מה אתה משחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הילכו בו - ולא נבכה! אמר להן, לכך אני משחק". ורבי עקיבא הסביר, שהוא רואה בשועל זה את מילוי נבואתו של אוריה ("ציון שדה תחרש"), ולכן עכשיו הוא בטוח במילוי נבואתו של זכריה ("עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"). על כך אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".
רואים אנו כאן את הנחמה הכפולה, שקשורה דווקא במכה כפולה - לא רק עצם החורבן, אלא גם חילול-השם נורא: שועל משוטט בקודש-הקדשים! אולם רבי עקיבא "משחק". הוא הפגין שמחה, משום שהיה מסוגל לראות בעיני-רוחו את הנחמה הכפולה שצומחת דווקא מתוך שיא החורבן; נחמה כזאת, שעל-ידה לא רק יימחקו הכאב והצער, אלא הם עצמם ייהפכו למקור של שמחה וששון.
חסדים מכוסים
סוג זה של נחמה אינו ניתן כלל להבנה בתקופת הגלות. הטעם לכך הוא, שאילו היינו מסוגלים לראות את הטוב שבגלות, לא היינו מצטערים עליה ולא היינו מבקשים מהקב"ה לגאלנו. לכן יצר הקב"ה מצב, שבו הגלות על צרותיה נראית כדבר רע, כדי שההתייחסות שלנו כלפיה תהיה כאל דבר שלילי בתכלית. ואולם כשתבוא הגאולה, תבוא גם הנחמה הכפולה. ואז, בדרך נעלמה כיום מבינתנו, נראה ונחוש את הטוב שהיה טמון בגלות עצמה.
או-אז ייפקחו פתאום עינינו וניווכח, כי אפילו המאורעות האפלים ביותר של הגלות, אפילו ההשפלה היתרה של כבוד שמים וכבוד ישראל, לא היו אלא כלי נעלם לטוב שיתגלה בזמן הגאולה. אז נבין, שאף אימי הגלות נבעו מ'החסדים המכוסים' של הקב"ה, ונודה לו על כך: "אודך ה' כי אנפת בי5"! זוהי הנחמה הכפולה, נחמה שהופכת את הצער לטוב6.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
____________
1) ישעיה מ,א.
2) ילקוט שמעוני ישעיה שם; איכה-רבה סוף פרשה א.
3) ליקוטי-שיחות כרך כט, עמ' 377.
4) סוף מכות.
5) ישעיה יב,א.
6) ליקוטי-שיחות כרך יט, עמ' 67. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:37
זריחה: 5:57
