בימים האלה, ימי ספירת העומר, אנו אבלים מדי שנה בשנה על המגיפה שפגעה בעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. חכמינו הציבו את האירוע הזה כתמרור לדורות. הם לימדו אותנו כי המגיפה פגעה בתלמידיו של רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה.

מכאן הלקח הנצחי, עד כמה חשוב לכבד איש את רעהו, לאהוב זה את זה, להתרחק ממחלוקת, ממריבה, משנאת חינם.

יצר המחלוקת בפעולה

למרבה הצער, יצר המחלוקת אינו מרפה מאיתנו לרגע. הוא חודר לכל פינה, לכל ציבור, לכל קהילה. הוא תמיד מוצא סיבה למריבה, ועוטף אותה בנימוקים המתאימים. הוא יודע לדבר עם כל אחד בשפתו ולהפילו ברשתו, רשת המדון והפירוד.

אחת הטכניקות המוצלחות שלו היא ההכללה. לקחת אירוע חריג ושולי ולצבוע בצבעיו ציבור שלם. כולנו נופלים בפח הזה, ולא תמיד מצליחים להתרומם מהנטייה להכליל, להשחיר. והרי בכל ציבור, מגזר וקהילה יש חריגים ויוצאים מן הכלל, שאינם מלמדים על הכלל.

למה זה לא עובד באותה מידה בכיוון ההפוך? מדוע כשאנחנו רואים אדם מהמגזר 'השני' עושה מעשה טוב ונאצל איננו ממהרים לקבוע ש'כולם כאלה'? מדוע איננו מזדרזים להשליך ממנו על כל הציבור שממנו בא? מדוע במקרה כזה הנטייה היא לומר: 'יש אצלם גם אנשים טובים'?

זו ההוכחה שאין זה שיפוט אובייקטיבי, אלא דרך ראייה הנובעת מעמדה מוקדמת. כשיש בך עוינות בסיסית לציבור כלשהו, כל מקרה חריג לרעה יהפוך למייצג הציבור כולו, ואילו אירוע חיובי יתפרש כמקרה מקומי ונקודתי, שאינו מעיד על אופי הציבור כולו. עמדה מוקדמת זו היא יצר המדון והמחלוקת השוכן בתוכנו.

בימים האלה כולנו נדרשים לעשות עבודה עצמית בתחום הזה. לנקות את עצמנו משנאה לציבורים אחרים ולבני-אדם אחרים. לראות את הטוב שבזולת. להאמין שבכל יהודי, יהיה מי שיהיה, יש אוצרות של טוב, אמונה, אהבה, אכפתיות. צריך רק לחשוף אותם.

תחושת קשר ושייכות

וחשוב לזכור, אהבה לזולת ותחושת אחדות אין פירושן ויתור על תפיסות ועמדות. הגדולה היא ביכולת לשאת את המרחקים וההבדלים. אפשר להיות מאוחדים גם אם אין מסכימים, ואפילו כשיש חילוקי דעות חריפים. אפשר לחוש כבוד זה לזה גם אם האחד סבור שחברו טועה טעות גמורה, ואף כשהוא מתנגד בתקיפות לדעתו. האחדות מביאה בחשבון ש'אין דעותיהם שוות', ובכל-זאת היא מוצאת את הנקודה המשותפת, החזקה מכל ההבדלים והשונוּת שבין איש לרעהו.

אחדות ישראל פירושה תחושה עמוקה של קשר ושייכות לכל יהודי, גם ליהודי טועה. זו הרגשה שכל יהודי הוא אח, חלק מהמשפחה – יהיו מעשיו אשר יהיו. אם הוא שוגה, הדבר גורם צער וכאב, אך לעולם לא שנאה ועוינות. כי הוא משלנו, בשר מבשרנו. אכן, לא תמיד קל לאמץ הכרה זו, וזה האתגר הגדול העומד לפנינו בימים האלה.

האחדות היהודית. תחושה עמוקה של שייכות לכל יהודי (צילום: ישראל ברדוגו)