תפיסת החסד והצדקה היא חלק בלתי-נפרד מההוויה של העם היהודי. במרוצת הדורות התפתחו בעם ישראל מפעלי עזרה וחסד מופלאים. הערבות ההדדית של היהודים הייתה ידועה היטב גם לגויים, והם ניצלו אותה לא אחת כדי למלא את קופותיהם. הישרדותו של עם ישראל, על אף הרדיפות והצרות שספג, נזקפת במידה רבה לאותה נאמנות הדדית ולמפעלי החסד שתמכו בחלשים ולא הניחו להם להתמוטט.

ספק אם יש מדינה בעולם שיש בה מערך אדיר כזה של מפעלי עזרה וחסד על בסיס התנדבותי. בתי תמחוי ומרכזים לחלוקת מצרכי מזון; גמ"חים (קרנות גמילות חסדים) שמעניקים הלוואות בלי ריבית; ארגוני 'שפרה ופועה' המסייעים ליולדות אחרי הלידה; ארגונים להשאלת ציוד רפואי; מפעלי 'הכנסת כלה', ועוד ועוד.

הכסף כפיקדון

את מורשת החסד אנו יונקים מהיהודי הראשון, אברהם אבינו. דמותו נקשרת בתודעתנו עם שתי תכונות בולטות, הקשורות זו בזו: אמונה לוהטת בקב"ה, ונדיבות לב בלתי-מוגבלת שהביאה אותו לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת.

ואכן, הנטייה הטבעית של יהודים להירתם לעזרה ולפתוח את היד למתן צדקה – היא מסימני האופי של האומה. חז"ל אומרים שגמילות חסדים היא אחד משלושת הסימנים שמאפיינים את בני העם היהודי. תכונה זו של צדקה ועשיית חסד באה לידי ביטוי גם אצל מי שלא התחנכו על ברכי התורה והמסורת (אם כי החינוך גורם לה להיות מוגברת וחזקה יותר).

תפיסת הצדקה ביהדות גורסת שכספו של אדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהקב"ה הפקיד בידיו. יש מי שמקבלים את פרנסתם מידו של הבורא בדרך ישירה, ויש מי שנגזר עליהם להתקיים בזכות הכסף שהבורא נותן לבני-אדם אחרים, כדי שהללו ייתנו צדקה ויסייעו לנזקקים.

זו גם המשמעות הטמונה במילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובה'. הוא נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר את הפיקדונות המופקדים בידו ליעדם. הוא יודע שהכסף ניתן לו כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים. זה הצדק, זה מה שהוא נדרש לעשות.

הצדקה היא גם הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהיהודי מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק' ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, הקב"ה נותן לו עוד ועוד מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה.

לוותר על החומרנות

לצדקה גם חשיבות גדולה להתמודדות עם תאוות הממון ורדיפת המותרות, הגואה בימינו. מצווה זו מחנכת את האדם לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות, ולהעדיף את הערכים הרוחניים של עזרה לזולת וסיוע למפעלים ציבוריים חשובים.

אין גם דבר המשמח את הנפש כמו ההרגשה, שבכספנו נעשים מעשים טובים: ילדים לומדים תורה; באה הקלה לסבלם של חולים; מוארות עיניה של משפחה במצוקה. הצדקה גם מקרבת את הגאולה ועל כן היא חיונית במיוחד בימים האלה, כשכולנו משוועים לישועה ולגאולה השלמה.

מורשת החסד. הדמיית 'אוהל אברהם' בחגיגות החומש בכפר חב"ד