בשבת שלפני פורים מוסיפים אחרי קריאת פרשת השבוע עוד פרשה – 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", וזאת מפני שהמן היה מזרעו של עמלק. התורה מצווה אותנו לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק, ולהכרית את הרוע הזה לחלוטין – "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"!

ההתייחסות הזאת כלפי עמלק אין לה אח ורע. היו עוד עמים מושחתים שפגעו בעם ישראל, ואיתם אפשר בתנאים מסוימים להגיע להסדר. העם היחיד שאסור לנו להסכים לשום הסדר איתו הוא עמלק. מכאן שהרוע שלו הוא חריג ושלילי ביותר.

מקרר את האמבטיה

בעולם המחשבה היהודית עמלק מסמל את הרוע המוחלט, שאין שום אפשרות לתקנו. זה סוג של חוצפה מזוקקת, שאינה נובעת מחוסר ידע. להפך, חז"ל הגדירו את עמלק כמי ש"יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו". הוא מתייצב נגד הבורא דווקא מתוך ידיעת גדולתו ועוצמתו.

זו התנהגות בלתי-הגיונית לחלוטין. אם אתה מכיר בכוחו של הבורא, איך אתה מעז לעמוד נגדו?! אבל כך היה בהופעתו של עמלק אחרי יציאת מצרים. כל העמים ראו את ניסי הבורא במצרים ובים סוף. "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" – אפילו עמי כנען המושחתים ועובדי האלילים התפעלו לנוכח הנפלאות שהראה הקב"ה. ובדיוק אז צץ עמלק. הוא ראה את הניסים, היה עד לכל הנפלאות – ואף-על-פי-כן יצא להילחם בישראל.

חכמינו המשילו את עמלק למי שקופץ לאמבטיה רותחת ויודע שייכווה, אבל מטרתו לצנן את האמבטיה לפני אחרים. לגישה כזאת אין תקנה, ואי-אפשר להתמודד איתה בדרכי שכנוע.

תורת החסידות מלמדת ש'עמלק' מצוי בתוך כל אחד מאיתנו. בדרך הזאת ניתנת אקטואליזציה לפרשת 'זכור', לאמור: איננו מספרים על דברים שהיו בעבר בלבד, אלא על מלחמה מתמדת הניטשת בתוך נפשנו, ועל הצורך לחסל את ה'עמלק' הפנימי.

ה'עמלק' הזה לובש צורות מגוּונות, ופעמים הן מעודנות ודקות. למשל, הוא עלול להופיע בדמות התנגדות בלתי-מוסברת לדברי קודש. האדם מבין, יודע, משוכנע – ומתנגד. למה? ככה, בלי הסבר.

לפעמים מתרחשים ניסים גלויים. הכול יוצאים מגדרם מרוב התפעלות וקוראים: 'נס!', ואילו ה'עמלק' הפנימי מגיב בקרירות: 'זה בכלל לא נס'. אין לו הסבר הגיוני איך דבר כזה יכול לקרות. הוא רק אומר ש'זה לא נס' ומטיל ספק ובלבול.

ספקנות ואדישות

עוד דמות של 'עמלק' היא הקרירות, כמו שנאמר על עמלק: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – 'קרך' במשמעות של קור. הוא מצנן את ההתלהבות. בסדר, הוא לוחש לך, לְמד תורה, התפלל, קיים מצוות – אבל בלי התלהבות, בלי להט וחדווה. הוא יודע שדברים שנעשים מתוך קרירות מאבדים את טעמם ונהפכים לעול מעיק.

המשימה המוטלת עלינו היא לאתר את ה'עמלק' הפנימי שבתוכנו ולמחות את זכרו. להכניס התלהבות ושמחה בחיינו ובעבודת הבורא, להדוף את הספקנות והאדישות. להיות יהודים חמים ומלאי להט של אמונה. פורים שמח!

התלהבות ושמחה במקום קרירות ואדישות (ציור: אהובה קליין)