שוב הוטלנו למערכת בחירות, והכול נראה אישי מאוד – איש זה מול איש זה. אבל מעבר להיבט האישי יש פה שאלות מהותיות מאוד, הנוגעות להשקפות עולם, לאמונה, לזהותה היהודית של המדינה. לכאורה הזירה הטבעית להכרעה בשאלות האלה היא הקלפי.

אבל בעשורים האחרונים אנו מגלים למרבה התסכול כי אין באמת משמעות להכרעות הבוחר, וכי ידיהם של הנבחרים כבולות מלמלא את השליחות שהטיל עליהם הציבור. פקידים שלא נבחרו, ומערכת משפטית שאף היא אינה עומדת למבחן הציבור, מתערבת כמעט בכל פרט בחיינו, ומשליטה את עמדותיה על הנבחרים.

ההתערבות הבוטה

העימות האחרון בין השר לביטחון הפנים לבין היועץ המשפטי לממשלה המחיש זאת היטב. סביר להניח כי הציבור הרחב מתפלץ למשמע ההוראה, שבאה בעקבות דרישת ארגון 'עדאלה', לחסן את האסירים הביטחוניים – קרי המחבלים האכזרים, רוצחי יהודים – בטרם חוסנו אזרחי ישראל, וביניהם משפחות השכול ופצועים של אותם מחבלים.

השר התקומם, ובמלוא הצדק, כנגד ההוראה התמוהה הזאת, והעימות החזיתי פרץ החוצה. אבל זו בעצם דוגמית לכל המצב המעוּות שנוצר – שאלות מהותיות של השקפות עולם מוכרעות בידי פקידים, על-פי עמדותיהם והשקפותיהם, ולא בידי הציבור.

התהליך הזה התחיל הרבה קודם שהשתלטה תפיסת 'האקטיביזם השיפוטי'. למעשה, כל בעיית 'מיהו יהודי' נוצרה בשל החלטת בית המשפט העליון להתערב בשאלה מהותית זו, בבג"ץ שליט הידוע.

זה היה בחורף תש"ל (1970), כאשר קצין שנשא אישה לא-יהודייה תבע מבג"ץ להורות למשרד הפנים לרשום את ילדיו כיהודים. תשאלו, מנין לבג"ץ סמכות לקבוע מיהו יהודי? אכן, שאלה טובה. אבל בג"ץ החליט שהוא מוסמך לדון בזה, וקיבל החלטה מחפירה, ברוב של חמישה מול ארבעה, המורה למשרד הפנים לרשום את ילדי האם הלא-יהודייה כיהודים!

פסיקת בג"ץ עוררה סערה עזה, ובעקבותיה שונה חוק השבות ונקבע כי "יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". התיקון לא היה שלם, מכיוון שהושמטה המילה '(שנתגייר) כהלכה', ובכך נפתח פתח ל'גיורים' פיקטיביים. בשנים הבאות ידע בג"ץ לנצל היטב את ההשמטה הזאת לטובת הכרה ב'גיורי' סרק למיניהם.

להחזיר הסמכות לעם

אבל אז נאלץ בג"ץ להיכנע לתיקון שקיבלה הכנסת. כאשר הוגשה כעבור שנתיים עוד עתירה לרשום כיהודים ילדים לאם לא-יהודייה – דחה בג"ץ את העתירה, מכיוון שהחוק כבר קבע שאין לרשום ילדים כאלה כיהודים. ואולם כיום בג"ץ מבטל חוקים של הכנסת, ובכך הופך את נבחרי הציבור ללא-רלוונטיים ואת הבחירות לחסרות משמעות.

לכן הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את הסמכות לציבור ולנבחריו. זו בעצם משמעותה של דמוקרטיה – שלטון העם, לא שלטון הפקידים, יהיו מכובדים ככל שיהיו. אם יש ויכוח על עמדות ודעות, על השקפות עולם ועל ערכים – זירת ההכרעה איננה אמורה להיות בבית המשפט או בלשכות הפקידים, אלא בציבור.

הסוגיה הזאת חייבת לעמוד בליבת מערכת הבחירות, ושהעם יחליט.

אקטיביזם שיפוטי (איור: צבי קרן, עטיפת הספר 'מפלגת בג"ץ')