ביום-השנה לפטירתו של כל יהודי עולה נשמתו מדרגה לדרגה בגן-עדן. העלייה באה בעקבות דין ומשפט מחודש על הזכויות וכו' שיש לנפטר.

מאחר שמעשיהם הטובים של הבנים נחשבים זכות בעבור האבות, נהוג בישראל (מנהג ששורשיו מגיעים עד דוד המלך) לצום ביום זה, וכן נוהגים להדליק נר נשמה, להתפלל לפני התיבה ולומר 'קדיש', לעלות לתורה ביום עצמו (אם הוא יום קריאה) ובשבת שלפניו, ללמוד משנה (אותיות נשמה), וכן לעלות לקבר ולומר שם פרקי תהילים ותפילות לעילוי הנשמה.

לגבי ל"ג בעומר הדין שונה, מאחר שרבי שמעון בר-יוחאי ציווה לשמוח באותו יום. ההלכה היא, שאם ציווה האב שלא ינהגו הבנים אבלות לאחר שלושים יום - שומעים לו. לכן אנו שמחים בל"ג בעומר, וכלשון ה'משנת חסידים': "ביום זה... מצווה לשמוח שמחת רשב"י, ואם דר בארץ-ישראל, ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה".

עם זה ידוע לנו מהתורה ומדברי חז"ל, שמשה רבנו לא היה שמח לקראת פטירתו, שהרי לא זכה להיכנס לארץ, ועל-כן מצויין (בטור ובשולחן-ערוך) יום פטירתו, ז' באדר, כיום תענית צדיקים.

בשל חולשת הגוף בדורות האחרונים, הורו רבותינו למעט ככל האפשר בתעניות, ובפרט לעוסקים בתורה, שלימודם עלול להיפגע בגין התענית. על-כן בדרך-כלל יש להוסיף במתן צדקה ובלימוד תורה תמורת התעניות, ורצוי לסיים מסכת בלימוד באותו יום, שכן אז מותר לכל הדעות לאכול בסעודת הסיום וגם אחריה.