כתב בספר חסידים (סימן קנח): "כשאתה מתפלל - אמור ברכות התפילה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה יימשך ליבך אחר מוצא פיך: לדבר בקשה ושאלה - ניגון שמכין [שמכניע?] את הלב; לדברי שבח - ניגון שמשמח את הלב". וכבר אמר רבנו הזקן, בעל התניא: "הנגינה היא קולמוס הנפש".

מימי ה'רנסנס' באיטליה ומתקופת ה'השכלה' באירופה ובארה"ב ועד ימינו, היו מקומות רבים שבהם ההתבוללות באה לידי ביטוי בהכנסת נגינת הגויים (עם רוחה וצורתה) לבתי-הכנסת. יראי ה' בכלל והחסידים בפרט התנגדו לכך בכל תוקף.

במקומות ובזמנים שהקלו בכך, הייתה כנראה הנגינה הזרה נפוצה כל-כך בציבור הרחב, עד שהעדיפו להשתמש בה (בהגבלות מסויימות) כדי למשוך את הציבור לבית-הכנסת.

נשמות גבוהות יכולות להעלות ניצוצות שבניגוני הגויים לקדושה. היו מאדמו"רי החסידות שאימצו ניגונים מסויימים משל הגויים, כאשר לא היה חשש להשפעה זרה.

למעשה: ניגון המיוחד לפולחן נכרי, או הנמצא בשימוש קבוע בפולחנם (ויש רבים כאלה במוזיקה הקלסית), אסור להשתמש בו כלל, ובמיוחד לדבר שבקדושה.

נעימות שירים בעלי תוכן שאינו צנוע (גם בעברית) - כל עוד השירים ידועים בציבור ויש חשש שבשעת השירה ייזכרו בהם - אין מקום להשתמש בנעימות אלה. יש מקום לדיון עד כמה צריך התוכן המקורי להשתכח כדי להתירו להיכנס לתפילה, ועד כמה מותר ורצוי להתקרב למוזיקה זו.

בתנאי ימינו, כש'הכול פתוח' והעולם כולו נעשה 'כפר קטן', יש להיזהר בכך במשנה זהירות, וכפי שמסיים הרבי מליובאוויטש את תשובתו בנושא: "ספיקו - לחומרא".