כתב הרמב"ם בתשובה: "מן הראוי שתדע, כי 'כתב אשורי' [=כתב סת"ם], כיוון שניתנה בו תורה ונכתבו בו לוחות הברית, הוא מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו איגרותיהם וכתבי חול שלהם ב'כתב עברי' [=עתיק] בלבד. ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש [=במטבעות העתיקים שנתגלו במשך הדורות] דברים של חול ב'כתב עברי', ולא תמצא כלל אות אחת מזה ב'כתב אשורי'... ועל-כן שינו הספרדים כתיבתם ונתנו לאותיות צורות אחרות [=כמו 'כתב רש"י'], עד שנעשה כאילו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו לדברי חול".

מלשון הרמב"ם ברור, שההימנעות מהשימוש בכתב סת"ם היא מנהג של כבוד, ולא איסור מן-הדין ממש. אך רבים מהפוסקים, ובכללם הבית-יוסף והרמ"א, הביאו זאת להלכה.

מאז התפתחות הדפוס העברי רווח השימוש באות המרובעת גם לצורכי חול. בדורות שעברו עדיין נמצאו גדולים וטובים שהקפידו להימנע מכך, אך בדורות האחרונים כמעט אין מי שנזהר בזה.

אולם גם בימינו יש להיזהר לפחות שלא להשתמש באותיות סת"ם ממש, ובפרט בעלות תגים, לצורכי חול, כגון הזמנות לשמחות או מודעות, ובפרט כאלה המוטלים אחר-כך באשפה. יש להשתדל ככל האפשר שיהיו ה'גופנים' שונים מכתב סת"ם.

מסיבה דומה נמנעו בכל הדורות משימוש בלשון-הקודש לצורכי חול, עד שקלטה לתוכה מילים רבות ומחודשות עד ש'פנים חדשות באו לכאן'. אגב, מובא בהלכה, שאין להשתמש בנייר שכתובות עליו אותיות מרובעות (אפילו לא אותיות סת"ם) לצורך דבר ביזיון.