קדושתה העצמית של הארץ היא קדושה נצחית, משעת נתינתה לאבות, ולא נגרע ממנה דבר מעולם, וכל הארץ המובטחת לאבות נכללת במצוות יישוב ארץ-ישראל. אולם יש קדושה מיוחדת, הנוגעת לחיוב המצוות התלויות בארץ, וקדושה זו נקבעה על-ידי עם-ישראל.

ארץ-ישראל נתקדשה פעמיים: בכיבוש עולי מצרים, שהתחיל בימי יהושע בן-נון, ובהתיישבותם של עולי בבל, שהחלה בימי עזרא הסופר. לדעת רוב הפוסקים, הקדושה הראשונה בטלה עם החורבן והגלות, ואילו הקדושה השנייה לא בטלה.

גבולות ההתיישבות של 'עולי בבל' הם השטחים שבהם חלים כל דיני השמיטה. בחלקים שנכבשו על-ידי 'עולי מצרים' בלבד חל רק חלק מההלכות, ובמקומות שהם בוודאות מחוץ לגבולות 'עולי מצרים', ניתן לזרוע שם כרגיל.

חבל עזה כלול לרוב הדעות רק בתחום 'עולי מצרים'. על הנגב המערבי (ממזרח לאשקלון ומדרום-מערב לבאר שבע), עמק בית-שאן, עמק הירדן (מדרום-מזרח לכינרת), רמת-הגולן, שפלת עכו - יש ספקות שונים אם נכללו בכיבוש 'עולי בבל'. לגבי רמת-הגולן יש פוסקים שדינה כחלק מן הגליל, וכן נהגו למעשה ביישובים שבדרום רמת-הגולן ובמרכזה.

דרום הערבה, למשל - שלרוב הדעות הוא מחוץ לגבולות שבפרשת מסעי, אף שכנראה נכבש על-ידי שלמה המלך - נשלט ומיושב כיום על-ידי יהודים. יש הטוענים שיש בעובדה זו משמעות לענייננו, לתת לאזור זה דיני ארץ-ישראל, לפחות מדרבנן.