נוהגים להדליק נר לכבוד הנפטר ולעילוי נשמתו (הנקרא נר נשמה / נר זיכרון) בביתו, או בבית האבל, משעת הפטירה עד כלות ה'שבעה', וביום-השנה לפטירתו (וכן בביקורי קברים); ולמנהג חב"ד - כל השנה, עד אחר יום-השנה הראשון. בדורות קודמים היו קהילות שנהגו להדליק נר כל שנים-עשר החודשים בבתי-הכנסת.

יש מהדרים להדליק בשמן-זית ויש (וכן מנהג חב"ד) - בשעווה (ראשי תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר"), ואם אי-אפשר - מדליקים נר רגיל, ואם אי-אפשר - מנורת חשמל.

יש מקשרים זאת לצוואתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שציווה למשפחתו: "נר יהיה דלוק במקומו", שהכוונה שם משום כבוד הנפטר.

והסביר רבנו בחיי: "הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ולכן היא נמשכת אחר האור שהוא ממינה, אף-על-פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל-כן המשיל אותה שלמה המלך עליו-השלום לנר, הוא שאמר (משלי ה): 'נר ה' - נשמת אדם'".

על-פי תורת החסידות, הנר מסמל את הרבדים השונים של הקשר בין היהודי לקב"ה: ה'נר' כולל פתילה (הגוף והנפש הבהמית), שמן (תורה ומצוות) ואש (אור ה'). תפקידה של הנשמה בעולם הוא להדליק את הנר, דהיינו: על-ידי קיום התורה והמצוות מתעלה ה'פתילה' באור ה' עד שהיא נכללת בו. גם האש שנוצרת על-ידי ההדלקה מתחלקת, בכללות, לשניים: 'אור כהה' (האור הקרוב אל הפתילה, קיום מצווה באופן שניכרת גם מציאות האדם העושה), ו'אור בהיר' (האור המאיר, קיום תורה ומצוות בכוונה טהורה 'לשמה').