במגילת תענית מסופר: "גזרה מלכות יוון גזירה שלא להזכיר שם-שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי וניצחום - התקינו שיהיו מזכירין שם-שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: 'בשנת כך וכך ליוחנן, כהן גדול לא-ל עליון'. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: למחר זה פורע את חובו, ונמצא שטר מוטל באשפה - וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום-טוב" (ומפרש רש"י: "ובקושי יכלו לבטל, שכבר נהגו העם. וכששמעו חכמים וביטלום, הוכשר הדבר בעיניהם ונחשב להם לנס").
אולם דברים אלה נוגעים לכתיבת שם ה' ממש. באשר לכתיבת אות או כמה אותיות כסימן לשם ה', נחלקו הפוסקים: יש מתירים למחוק זאת תמיד, יש מתירים רק לצורך גדול, ויש אוסרים גם אז.
כדי שלא להיכנס לסבך זה מקפידים רבים לכתוב 'ב"ה' (ברוך השם), 'בס"ד' (=בסייעתא דשמיא), או 'בעזהש"י' (בעזרת השם יתברך), כך שגם פתרון ראשי-התיבות אינו נותן את שם ה' ממש (האות ה' של 'ב"ה' אינה רומזת לשם ה' אלא למלה 'השם', וממילא אין כל חשש למוחקה או להשליכה).
וכתב השל"ה: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו": "על כל פעולה או תנועה שהאדם עושה, יאמר 'אם ירצה השם' או 'בעזרת השם' - נמצא שם-שמים שגור בפיו בשעה שעולה במחשבתו ובשעת מעשה ככה בכל פעולותיו. על-ידי-כך מקיימים את מצוות האמונה בה', שהיא אחת משש המצוות התמידיות שחייבים בהן כל אחד ואחת מישראל".
מקורות: ר"ה יח,ב. ספר חסידים סי' תתפ"ד. רמ"א יו"ד רעו ס"י וסי"ג, ערוך השלחן סעיף כח וקול יעקב ס"ק סג. ושו"ת יחווה דעת ח"ג סי' עח. של"ה, תורה שבכתב ס"פ בהעלותך. ליקוטי-שיחות ח"ז עמ' 135. וע"ע שו"ת צפנת-פענח וארשא סי' קצו-קצז. אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קלח. 'מגדל עז', כפר-חב"ד תש"מ, עמ' ק, וש"נ עוד.
(260)