בבהמות, חיות ודגים, נתנה לנו התורה סימני-טהרה. לעומת זאת, בעופות ניתנה רק רשימת העופות הטמאים. חז"ל הסיקו מכך, שהעופות הטמאים מהווים מיעוט מקרב מיני העופות, אולם כדי לזהות בוודאות עופות כשרים, מסרו לנו חז"ל סימנים:

א.       אינו דורס - אינו נועץ ציפורניו בטרף כדי לאכלו.

ב.       בעל אצבע יתירה - אצבע הנוטה אחורה, או בליטה כעין אצבע נוספת, או אצבע אמצעית ארוכה מהאחרות.

ג.        זפק - כצורתו האופיינית ביונים או בתרנגולים.

ד.       קורקבן נקלף - קרומו הפנימי מתקלף ביד, ללא סכין.

יש לציין, שלסימנים הללו יש פירושים נוספים.

למעשה, נפסק בשולחן-ערוך, שאת נושא הדריסה צריך לברר רק על-פי מסורת מהימנה. הרמ"א לא סמך אפילו על נתונים המצביעים שמבחינה אנטומית אין לכאורה לעוף מסויים אפשרות של דריסה. נאמר אפילו, שבמקום שאין בו מסורת, אין לסמוך על מסורת ממקומות אחרים.

הפוסקים במאות השנים האחרונות עסקו רבות בשאלת כשרותם של תרנגולים, אווזים וברווזים השונים מאלה שהיתה עליהם מסורת. יש לציין במיוחד את הדיון בתרנגול-הודו. למעשה, הכריעו רבים מגדולי הפוסקים להתיר אכילתו, וכן נוהגים הכול.

רשימת עופות המקובלים בימינו ככשרים, לפי שמותיהם כיום: אווז-הבית, ברווז-הבית, ברבור מצוי, ברברי. יונים: מקבוצת יוני-הבית; יונת-הענק; התור המצוי. דרור, שליו, תרנגול-הבית לסוגיו, תרנגול-הודו.