עקרונית, אסרו חכמים למחוא כפיים ולרקוד בשבת וביום-טוב, אפילו אם עושים זאת לשמחת נישואין: "גזירה שמא יתקן כלי שיר"; והתירו לעשות זאת רק בשמחת תורה לכבוד התורה, או אם מוחאים כפיים ורוקדים שלא כרגיל (בשינוי). אולם כבר בתקופת התלמוד לא היו העם נזהרים בזה, ואמרו על כך שלא למחות בידם כדי שלא לעשותם ל"מזידין".

קיימת שיטת התוספות, שלא גזרו חכמים אלא בימיהם שהיו יודעים לתקן כלי שיר, ולא בימינו שאין הדבר מצוי כלל. ויש שהסבירו, שאף שכל נגן יודע לתקן תיקון קל בכלי שמשתמש בו, אין זה אוסר אלא לנגן בכלי שיר, אבל לא לרקוד ולמחוא כפיים ללא כלי. מלבד זאת יש שהתירו ריקוד שאינו מסוגנן, כגון ריקוד חסידי.

למעשה, קהילות רבות, הן אשכנזיות והן ספרדיות, נהגו להקל לכבוד חתן וכלה, וכן בשעת ה"סדר" בליל פסח; ותלמידי הבעש"ט וממשיכי דרכו נהגו כך לשמחה של מצוה בכל שבת ויום טוב. ואין להחמיר בזה, ובפרט כשמחיאות-הכפיים אינן משמשות לכעין תיפוף קצבי.