בגמרא הקשו על מאמר חז"ל¹ "אסור להתרפאות בדברי תורה" (שהוא אחד המקורות לפסק הרמב"ם) ממנהגו של רבי יהושע בן לוי, שהיה קורא 'שיר של פגעים'²  לפני השינה. והשיבו "להגן שאני", דהיינו שרק לחולה אסור, אבל לבריא – כמניעה – מותר.

אמנם בספר החינוך³ הסביר זאת, שההבדל אינו בין רפואה מונעת לרפואה רגילה, אלא בין הכוונה לעשות זאת כלחש או כקסם (הפועל מכוח עצמו כדבר מכני ודטרמיניסטי, כאילו "בהכרח", שזאת עושים בדרך-כלל ב'רפואה' רגילה), לבין לעסוק ב"רפואת הנפשות" שהרמב"ם מזכיר לחיוב (כאשר זו אכן תפילה לה', שלזה מתכוונים ב'להגן'), דהיינו לעורר נפש האדם לחסות בה', לירוא ממנו ולסמוך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות זו וזכות זו – יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק. וכן כתב ה'פרישה'⁴ , שאף מדייק זאת מדברי הרמב"ם עצמו.

ואף את מנהג ישראל להניח ספר תהילים (או ספר-קודש אחר) ליד תינוק, או תמונת-צדיק בעריסה, מבארים מאותו שורש, דהיינו שאין שום כוונה של לחש או 'מאגיה' בגוף הספר, אלא רק במצוה ובקדושה ששורה עליו, כי הכוונה להביא קדושה למקום זה, ובמקום שיש קדושה – אין פורענות, שהרי אפילו "שיירי מצוה מעכבין את הפורענות"⁵.

----------

1) שבועות טו,ב.

2) תהילים פרק צא.

3) בדפוסים הרגילים, מצוה תקי"ב.

4) על הטור יו"ד קעט ס"ק יז. וכן המהרש"א בשבת סז,א.

5) סוכה לח,רע"א.