א.    בית דין רשאי לשכור פועלים לקצור ולקטוף פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, ולחלקם לציבור (תוספתא פ"ח א, ב. והובאה בר"ש פ"ט משנה ח וברמב"ן ויקרא כה, ז).

ב.    כיוון שהדבר נעשה על ידי שליח בית דין לצורך הציבור, והפירות נשארים הפקר גם כשהם ברשות בית דין (חזו"א סי' יא ס"ק ז ד"ה במש"כ), מותר לשלוחי בית דין לקצור ולקטוף ולעבד את הפירות לאחר קטיפתם, כדרך כל השנים (רמב"ן שם).

ג.     פירות הנמצאים במחסני בית דין ("אוצר"), כשהגיע זמן הביעור של אותו המין, אינם חייבים להתבער, שהרי הם מופקרים ועומדים (רמב"ן שם, חזו"א סי' יא ס"ק ז). והלוקח פירות אלה לאחר שעבר זמן הביעור אינו צריך לבערם (ככל הלוקח פירות אחר שקיימו בהם מצות ביעור).

ד.    בית דין רשאי לגבות כסף מלוקח הפירות כדי לכסות את שכירת הפועלים ושאר ההוצאות שבקטיף ובחלוקת הפירות. כסף זה אינו דמי שביעית כיון שאינו תשלום עבור הפירות אלא תשלום עבור ההוצאות של בית דין.

ה.    שלוחי בית דין המחלקים את הפירות, רשאים לחלקם לפי משקל, לפי מידה ולפי מספר.

מקור: מתוך מהספר "משפטי ארץ - שביעית", בהוצאת בית המדרש להלכה בהתיישבות. מאת: הרב שאול רייכנברג. פורסם באתר "דעת"