איסור לשון הרע הוא על כל דבר שיש בו משום גנותו של אדם מישראל, גם אם מספר זאת הנפגע עצמו וכל העובדות נכונות (אם יש בזה שקר, הרי זה "מוציא שם רע", והעוון גדול בהרבה). אפילו אם רבו, או אביו ואימו, ביקשו ממנו לספר להם דבר שמתוך כך יוכרח לבוא לידי לשון הרע – אסור לו לשמוע בקולם, אף שהוא חייב בכבודם ובמוראם.

אם העניין מעיק עליו, וכוונתו בסיפור להתייעץ מה אפשר לעשות בנדון, או אפילו לפרוק את העניין מליבו, הרי יש תועלת בסיפור זה.

אולם היתר זה מותנה בכמה תנאים: א) שיתבונן (או יברר אצל מומחה) אם אכן על-פי ההלכה הוא (הנפגע) צודק בעניין זה, ואיזה צעד מותר לו לנקוט, ובפרט אם המידע על הפגיעה בא מפי אחרים. ב) אם אין סיכוי שבפנייה ישירה אל הפוגע יְיוּשרו ההדורים. ג) לספר את העובדות כמות שהן, לא להגזים בתיאור הפגיעה, ולא להשמיט כל פרט שיש בו משום צד זכות לפוגע. ד) שבסיפורו יכוון לתועלת (ובענייננו – לחפש עצה, או להרגיע את נפשו), ולא לפגוע באותו אדם.

אם יש אפשרות להשיג אותה תועלת בדרך אחרת, או אפילו אם יוכל להשיג את התועלת גם אם יקטין בסיפורו את העוול בעיני השומע ולא יגלה בו את כל קלונו של הפוגע – יעשה כן.

על האדם להיזהר שסיפורו לא יגרום לפוגע נזק גדול יותר מן המותר.

אם לא היה סיכום מראש על החזר עליית המדד, המלווה לא צריך להחזיר את עליית המדד. 
אם עושים סיכום מראש על החזר עליית המדד, חובה לעשות היתר עסקה בהתייעצות עם רב. במקרה שניתנה הלוואה ללא היתר עסקה, אסור להחזיר את עליית המדד. 

מקורות: שולחן ערוך חושן משפט סוף סימן עד וביורה דעה סימן קסה, ברית יהודה פרק כד הערה יח.

אמרו חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם אכסניה שלו", ואפילו אם התאכסן שם באקראי, לסעודה או ללון. לומדים זאת מאברהם אבינו, שנאמר בו (בראשית יג,ג) "וילך למסעיו". הסיבה היא, שאם ישנה את אכסנייתו הרי הוא "פוגם ונפגם", פוגם – שיאמרו שבעל-הבית אדם קשה הוא ולא נוח להתאכסן אצלו, ונפגם – שיאמרו הבריות: כמה קשה האורח שאין בעל-הבית יכול לדור עמו.

אם יש סיבה מוצדקת שלא להתאכסן שוב באותו מקום, אין חשש להחליף את האכסניה. וכמו-כן אם לבעל-הבית יש סיבה שאינו יכול לארח אורחים הוא רשאי להשתמט מכך, ואם בפרסום הסיבה יש חשש לפגיעה באורח או במארח, אפשר לשנות מן האמת ולתת הסבר אחר (ורק בהוראת חכם וכדי למנוע מכשול מותר לפרסם את הסיבה האמיתית).

אמרו חז"ל: "כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה, חוץ מצא", ובפשטות הכוונה שעל האורח אפילו לסייע למארח בדבר שאין בו לאורח כבוד כל-כך (אבל לא בדבר של ביזיון), אבל לא לצאת לשוק בשירות המארח. ויש המפרשים בשם הגר"א, שהכוונה שאם יבין את מחשבתו של המארח שרצונו בכך – לא ימתין לדברים מפורשים, אלא יצא מיד מעצמו.

אם האורח מחמיר על עצמו בדבר שלדעתו יש בו חשש איסור והמארח מקל בזה, הוא רשאי שלא לאכול מה שמציעים לו, ובפרט להימנע מלאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה. גם אם הוא יודע שהמארח צר-עין הוא יכול להימנע מלאכול, אלא שינסה להשתמט מזה בתירוץ בריאותי או אחר.

כשאדם מבטיח דבר לחברו, צריך לומר זאת בדעת גמורה, ולא יהיה בדעתו לשנות זאת אחר-כך, שנאמר (ויקרא יט,לו) "והין צדק יהיה לכם", ופירשו חז"ל: "שיהיה 'הן' שלך צדק".

אדם שהבטיח לחברו לעשות לו טובה כלשהי, ויש בידו לעשותה, ישתדל לעמוד בדיבורו (וירא שמים יקיים זאת אפילו אם רק גמר בליבו לעשות כן). כמו-כן מי שהבטיח לחברו מתנה ולא נתן לו "הרי זה ממחוסרי אמנה". זאת רק במתנה מועטת (לפי עושרו של המבטיח ולפי העניין), שהרי סמכה דעתו של המקבל כשהבטיחו בכך, אבל במתנה מרובה אין בו חסרון אמנה, שהרי המקבל לא האמין שייתן לו כל עוד לא עשו קניין המועיל.

אבל המבטיח לעני (כל מתנה שהיא), מן הדין אינו יכול לחזור בו, מפני שנעשה כנדר (ואפילו גמר בליבו, צריך לקיים מחשבתו). עדיין יש לו אפשרות לערוך 'התרת נדרים' על ההבטחה, אבל גם אחרי ההתרה ייחשב 'מחוסר אמנה' (ואולי אפשר להקל כשהבטיח שלא בפניו והעני אינו יודע זאת).

המבטיח להלוות לחברו, אסור לו לחזור בו (והרי יש מצווה להלוות גם לעשיר). אולם אם התברר לו שהאדם אינו מקפיד להחזיר הלוואות, רשאי לחזור בו.

אם התברר שהמתנה או ההלוואה אינן אפשריות מבחינת מצב הנותן, אין בו משום 'מחוסר אמנה', אבל אם יש בהבטחה משום נדר, צריך להתיר אותו.

בעניין זה דעת התורה מנוגדת לחוק האזרחי הנהוג בימינו. החוק קובע כי על הדייר העליון לשאת לבדו בהוצאות התיקון של כל דליפת מים מביתו לדירה התחתונה.

לעומת זה, על-פי דין תורה אין הדייר התחתון יכול לחייב את העליון לשאת בהוצאות התיקון, אלא יצטרך לתקן זאת על חשבונו. לשם כך הוא רשאי לעקור מרצפות מריצפת הדירה העליונה (גם אם בעליה מתנגד לכך), כדי לבצע את האיטום, אך מיד בתום התיקון עליו להחזיר את הריצפה למצבה הראשון.

הדייר התחתון רשאי למצוא פתרונות אחרים לתיקון, בתנאי שלא ימנע מן העליון שימוש רגיל במרפסת לאחר התיקון, ושלא יכער את מרצפות העליון במידה ניכרת.

אף שהדייר העליון אינו חייב לתקן נזילות, מחובתו להבטיח שמרזב הניקוז במרפסת יהיה פתוח, לאפשר את יציאת המים.

כל האמור הוא כאשר הדירה העליונה נבנתה מלכתחילה עם המרפסת שעל גג הדירה התחתונה. אולם דייר בקומה עליונה שהוסיף מרפסת לדירתו, וממנה חודרים מי גשם לקומה התחתונה, גם על-פי דין תורה מוטלת עליו חובת התיקון .

למעשה, מקובל כיום בבתי דין ותיקים לדיני ממונות לפסוק שהנוהג בעניין זה בארץ-ישראל על-פי החוק האזרחי נהפך ל'מנהג המדינה', המחייב את כל הציבור.

אם הסיכום מראש היה שהלווה יחזיר את ההלוואה בשקלים, עליו להחזירה בשקלים לפי השער היציג ולא במחיר גבוה יותר משום ריבית. אם הסיכום היה שיחזיר בדולרים, וכעת רוצה לתת במקום זאת שקלים, עליו לשלם לפי השער בו ניתן לקנות דולרים, גם אם שער זה גבוה מהשער היציג.

עמלת הבנק לא נחשבת לריבית כלל, והלווה חייב לשלם את העמלה.

אם היית צריך לשלם ריבית לבנק עקב אי החזרת החוב במועד, היה צורך בהיתר עסקה מלכתחילה כדי להתיר לך, לכל הדעות, לקבל מהלווה את הריבית ששילמת לבנק.

מקורות: שולחן ערוך חושן משפט סימן לט סעיף יז.

מצוות השבת אבֵדה חלה על כל חפץ השווה פרוטה. אדם הרואה אבֵדה חייב לקיים את מצוות השבת אבֵדה ולהרימה, ואם אינו עושה כן, עובר גם בלא-תעשה: "לא תוכל להתעלם".

כל עוד יש ספק שאולי הבעלים הניח את החפץ במקום הזה בכוונה, או שמי ששכח אותו יודע היכן לחפשו וסביר להניח שימצאנו – אין לקחת את החפץ. רק אם אנו בטוחים שאכן רצוי לבעלים שניקח את החפץ וננסה להשיבו, מצווה לעשות כן.

אם המציאה היא כסף, מסמכים או חפצי-ערך, יש למוסרה למשטרה, ולו משום שהדבר מעניק את מירב הסיכויים שהחפץ יחזור לבעליו.

באבֵדה אחרת יש להודיע עליה בכתב בדרך בולטת ככל האפשר במקומות ציבוריים: בבתי-הכנסת הקרובים, במכולת השכונתית וכדומה. יש לתת תיאור כללי של המציאה, אך למסור את החפץ רק למי שיציג סימנים מפורטים. זאת, בתנאי שיש בחפץ עצמו סימנים מיוחדים שהבעלים עשוי לדעת אותם. אם מתעורר ספק על אמינות הבעלים, יש לשאול רב הבקי בנושא.

אדם צריך לטרוח כדי להשיב אבֵדה, אבל אין הוא חייב להפסיד מממונו לשם כך. בחפץ בעל ערך רצוי לפרסם מודעה בעיתון על האבֵדה, וליטול זאת אחר-כך מן הבעלים.

אבֵדה (שיש בה סימנים) שלא נמצאו בעליה, אינה נעשית רכוש המוצא, ובעיקרון עליו לשומרה עד שיבוא בעל האבֵדה. חפץ בעל ערך אישי יש לשמור ואילו מוצר תעשייתי אפשר לברר את מחירו הריאלי ולמכרו או להשתמש בו לשימוש פרטי, ולהפקיד את דמי ערכו בקופת גמ"ח ציבורית.

הערת המערכת: קיים אתר אבדות ומציאות שבו כל אחד יכול לפרסם את המציאות או האבדות.

מקורות : שו"ע חו"מ, סימנים: רסב, רסה, רסז, ועוד. שו"ע אדה"ז חו"מ, הל' מציאה ופקדון (עמ' 1740 ואילך). פתחי חושן ח"א הל' אבידה, בפרט בפרקים ו-ז-ח.
(1339)

לא ישכור אדם עובד אם ידוע לו שלא יוכל לשלם את שכרו בזמנו (אלא אם כן הִתנה איתו מראש שישלם לו בזמן מאוחר יותר).

מצווה לתת לשכיר את שכרו בזמנו, ואם איחר – עובר במצוות-עשה ובכמה מצוות לא-תעשה, שנאמר (דברים כד, יד-טו): "לא תעשוק שכר שכיר... ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". החל מסוף היום (או הלילה) שנסתיימה בו תקופת עבודתו (יום, חודש או שנה), עובר המעביד ב'בל תלין'.

אין המעביד עובר אלא אחר שהעובד תבע ממנו את שכרו, ואינו עובר אלא כשיש לו מעות ואינו משלם. גם אם יש למעביד חלק מהשכר, ישלם את מה שיש לו, ואם לא נתן – עובר על כל האמור.

אפילו השכיר עשיר, עובר המעסיק על 'בל תלין'. אולם אם יש לו שני שכירים, עני ועשיר, ואין לו לשלם לשניהם, יקדים את העני. ואם שניהם שווים – יחלק לשניהם.

אפילו כשאין לו כסף, מידת חסידות ללוות ולשלם לשכיר בזמנו (והאר"י ז"ל היה מתעכב לפעמים מלהתפלל מנחה עד השקיעה כדי להשיג מעות ולשלם שכר שכיר). אם השכיר מבקש מהמעביד שיהיה שכרו שמור אצלו, רצוי שהמעביד ישלם לו תחילה ויחזור וייקח ממנו בתורת פיקדון.

אם מימוש נכסים בעבור תשלום השכר יגרום לעסק נזק רציני, אין המעביד חייב לעשות זאת, אך אם מצב העסק נראה אבוד, חייב לעשות זאת ולהציל את השכר. כשהמעביד מסביר את המצב לעובדים, ומקבל את הסכמתם להמתין עד שמצב העסק ישתפר (בתקווה שיצליח להציל את העסק ויוכל להוסיף להעסיקם גם בעתיד), אינו עובר.

גם יהודים שאינם מקפידים על קיום המצוות, ואף מחללים שבת בפרהסיה, ניאותים במקרים רבים להתדיין בבית דין רבני. על כן, תחילה יש לשלוח לנתבע הזמנה רשמית מבית דין רבני, ואם הנתבע מסרב, יש לקבל את רשות בית הדין לפנות לערכאות.

עם זאת, במקרים מסוימים ניתן להתיר פנייה ישירה לערכאות, לדוגמה, כאשר ידוע שהנתבע הוא נוכל שמנסה להרוויח זמן. בכל מקרה כזה יש לקבל היתר מרב. 

עוד בנושא זה ניתן לקרוא כאן. 

מקורות: כסף הקדשים בשולחן ערוך חושן משפט סימן כו סעיף קטן ב, ועוד.      

העובדה שהחתול נכנס לחצר שלכם לעיתים, ואתם מאכילים אותו ומשחקים איתו, לא נותנת לכם בעלות עליו, ומי שייקח אותו מכם לצמיתות לא יעבור על איסור גזל. על כן אינכם חייבים לשלם את נזקיו.

מותר לך למכור את המוצר, אך חובתך ליידע את הקונה אודות החשש הבריאותי לפני המכירה.

מקורות: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות אונאה סעיפים כא-כב.    

חשש בעלמא אינו סיבה לאסור את קניית המכשיר. רק אם קיים חשש מבוסס שהמכשיר גנוב, או שהמוכר מוכר בציבור כגנב, הדבר אסור.

מקורות: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות גניבה וגזילה סעיפים ט, יב ואילך.