בתשעה באב לימוד התורה אסור, מפני שהוא מביא שמחה, כפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים... משמחי לב", אך בשבת מותר ללמוד הכול עד חצות היום. אחרי חצות היום נהוג שלא ללמוד תורה, ובכלל זה פרקי אבות, אך יש מקום להקל בשיעורים קבועים, כמו פרשת השבוע, תהילים, דף יומי, רמב"ם יומי וכדומה (מותר, כמובן, ללמוד את הדברים המותרים בתשעה באב). פוסקים רבים מתירים כל לימוד תורה בשבת, ויש האוסרים ללמוד כל השבת.

מצווה לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אפילו יותר מהרגיל בכל שבת, וגם בסעודה השלישית, שהיא הסעודה המפסקת; אלא שיש להפסיק לאכול לפני השקיעה. למנהג האשכנזים יחסיי אישות בשבת זו אסורים, למנהג הספרדים מותרים.  

בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך'. אין להכין את מגילת איכה או ספרי קינות בשבת, או את נעלי תשעה באב.

רצוי לאחֵר את זמן ערבית כדי שהמתפללים יוכלו לשוב מבתיהם כשהם נועלים נעלי גומי או בד. וכך עושים: אחרי סעודה שלישית ממתינים בבית עד צאת השבת, אומרים 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', מחליפים את הנעליים לנעלי תשעה באב, ולוקחים לבית הכנסת ספרי איכה, קינות וכדומה.

מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. מברכים במשך הלילה 'בורא מאורי האש' (אך אין מברכים על הבשמים). אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מיד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.

נחלקו הפוסקים אם התענית הנדחית היא בבחינת 'תשלומין' לשבת, שאי-אפשר לקבוע בה תענית, ואז, מכיוון שהנער עדיין היה קטן בשבת, לכן הוא פטור ממנה ביום ראשון; או שמא בתחילת התקנה, כשקבעו הנביאים תענית זו, התקינו שאם יחול התאריך בשבת תיקבע התענית ליום ראשון שלאחריו, ואז אינו מדין 'תשלומין' (וכדברי הרשב"א בתשעה באב שחל בשבת, שחז"ל עקרוהו   לגמרי מהתשיעי וקבעוהו בעשירי לחודש, ולכן אמרו ש"מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו"); ואם כן הנער חייב להתענות ככל מי שהוא מעל גיל מצוות.

יש שהכריעו למעשה, שאכן יש לחייבו לצום ביום זה, אלא שבמקרה של נער חלש, אף אם במצב דומה באדם רגיל לא היינו פוטרים אותו מהצום, הפעם אפשר לסמוך על הפוסקים הפוטרים אותו, מכיוון שבשבת עדיין היה קטן הפטור מתענית.

וכתבו הפוסקים, שגם קטנים ממש, שאינם צמים בימי התענית ואין מצווה לחנכם בזה אפילו לשעות, אם יש בהם דעת להתאבל, יש לחנכם שלא יאכלו ביום זה מעדנים ודברי מתיקה.

יש פוסקים התולים שאלה זו במחלוקת שבין הרמב"ם, הסבור שאיסור ברכה לבטלה הוא מן התורה, לבין התוספות ורוב הפוסקים, הסבורים שאיסור זה הוא מדרבנן. לדעת הרמב"ם יש לעבור על טעימה בתענית, שהיא מדרבנן, כדי לתקן את הברכה, ולשאר הדעות אין לזה מקום.

לפי ה'יביע אומר' וסיעתו, הן בתענית ציבור הן בתענית יחיד (כשלא קיבלהּ בלשון נדר), יטעם משהו כדי שלא תהיה ברכתו 'ברכה לבטלה'.

לפי המהרש"ם, ה'שבט סופר' וה'שדי חמד' וסיעתם, וכן פסק ה'כף החיים', אין לטעום כלל, אלא רק לומר מיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדין כל מי שאמר ברכה בטעות.

מי שכבר אכל ביום התענית 'ככותבת' (מ-30 עד 38 סמ"ק מזון מוצק, לפי דעות שונות), או שתה 'מלוא לוגמיו' (כ-45 גרם נוזל במבוגר בינוני), בתוך 4 דקות, איבד את תעניתו לעניין אמירת 'עננו', נשיאת כפיים (לכוהן) ולתפילה כשליח ציבור, אבל עדיין הוא חייב להוסיף לצום עד סוף התענית.

גם חתן וכלה בשבוע השבע ברכות שלהם צמים בי"ז תמוז. אם החתן או הכלה מעריכים שיהיה להם קשה לצום בגלל שהחתונה נערכת יום או יומיים לפני הצום, הם רשאים לצום ביום החתונה רק עד חצות היום, אך את צום י"ז בתמוז הם צריכים לצום במלואו. 

כשצום י"ז בתמוז נדחה יש פוסקים הסוברים שחתן וכלה לא צריכים לצום, ולמעשה נהוג שאם קשה להם הם רשאים להקל ולא לצום.

מקורות: משנה ברורה ביאור הלכה סימן תקמט ד"ה חייבים, נטעי גבריאל בין המצרים פרק ז סעיפים א-ג.

רבי דוד אבודרהם כתב שזו התענית היחידה שחלה לפעמים בימי שישי. הוא אף כותב שעשרה בטבת שונה מכל התעניות, שאילו היה חל בשבת – לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כד,ב) "בעצם היום הזה" (אלא שעל-פי כללי הלוח אין הוא יכול לחול בשבת). בטעם הדבר פירש הרבי מליובאוויטש, שיום זה, שבו נאמר שם "סמך מלך בבל אל ירושלים", היה התחלת וסיבת כל המאורעות, עד הבקעת העיר, חורבן בית המקדש והגלות וצום גדליה.

גם כשהוא חל ביום שישי חלים כל דיני התענית וחייבים להשלימה עד צאת הכוכבים. מתפללים סליחות בשחרית, וקוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה, והאשכנזים מפטירים במנחה, כבכל תענית.

כמה פוסקים כתבו שביום התענית אסור לשמוע נגינה, ודין זה תקף גם בערב שבת אחר חצות היום.

גם חתן בשבעת ימי המשתה חייב לצום בצום הזה.

הנוהגים להתפלל מנחה בתענית בתפילין, אינם עושים זאת היום, מפני כבוד השבת.

אומרים 'עננו' בתפילת מנחה (גם כשמתפללים מאוחר), אבל אין אומרים בה תחנון ו'אבינו מלכנו', מפני כבוד השבת.

אם יש צורך, רשאים להקדים את תפילת ערבית, כדי שהציבור יוכלו להגיע לבתיהם עם צאת הכוכבים, ויקראו שוב קריאת שמע (שהגיע זמנה), ויוכלו לקדש מיד.

גם הנוהגים שלא לעשות קידוש בליל שבת ב'שעה השביעית' (בא"י: מ-5:40 עד 6:40), מקילים הפעם לקדש מיד בבואם לביתם, גם בתוך הזמן הזה. אבל מנהג חב"ד להחמיר בזה.

מקורות : אבודרהם הל' תענית עמ' רנד. נטעי גבריאל הל' חנוכה פרקים ס-סג, וש"נ. לקוטי שיחות כרך כה עמ' 448.
(1406)

בצומות הנהוגים בעם ישראל, לא שוטפים את הפה כלל, אך בצום שיחיד מקבל על עצמו, מותר לו לשטוף את הפה ולפלוט.

מקורות: שולחן ערוך אורח חיים סימן תקסז סעיף א.

ברוב קהילות ישראל נהוג להתיר להסתפר בצומות (ויש שהחמירו ונמנעו מלהסתפר החל מליל הצום. כשצום עשרה בטבת חל בערב שבת, לכל הדעות מותר להסתפר לכבוד שבת). בי"ז תמוז, תשעה באב ויום הכיפור, כמובן אסור להסתפר. 

מקורות: טורי אבן מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב, רוח חיים סימן תקסו סעיף קטן ד.

יום תשעה באב אין בו קדושה, והסיבה למניעת מלאכה היא רק כדי שהאדם לא יסיח את דעתו מן האבֵלות. לכן בראש ובראשונה יש להימנע משיחה יתרה, שחוק וקלות-ראש.

שנינו במשנה: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב – עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ובכל מקום – תלמידי-חכמים בטלין", וסיימו: "לעולם יעשה כל אדם עצמו תלמיד-חכם". וכתב הבית-יוסף: "מנהג פשוט היה בספרד שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, וכן מנהג כל ישראל בכל מקום ששמענו שמעם". אבל מלאכת 'דבר האבד' מותרת, כדרך שאמרו בחול-המועד. כמו-כן אין מציעים את המיטות ואין מנקים את הבית קודם חצות היום (בת"א: 12:47).

נמנעים מכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת. לכן תיקון בגד, חשמל, מכשירים ואינסטלציה (אלא במקרה של נזילה, סתימת ביוב או הפסקת חשמל) יידחה עד אחרי חצות היום.

פותחים חנויות של מזון וקונים בהן גם לפני חצות. מותר לעשות מלאכה על-ידי גוי, אבל לא בדבר גלוי ומפורסם, כבניין וכיוצא בו.

אמרו חז"ל, ונפסק להלכה: "כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה" (שמה שמרוויח בה, מפסיד כנגד זה ממקום אחר). ופירשו האחרונים, שהכוונה אפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה, ואפילו אחרי חצות היום. ולכן אף שאחרי חצות מותר לעסוק במסחר ובמלאכה, מומלץ למעט בזה ככל האפשר.

מנהג קדום לנשים בעדות ספרד לנקות ולסדר את הבית (אך כמובן לא לכבס) אחר חצות, "וחיזקו חכמים ידיהן בדבר, כדי לקבוע אמונת הגאולה". ויש מי שכתב שאין זה אלא לימוד זכות. אך נכון להימנע משטיפת כלים, אף במים קרים ולאחר חצות, אלא אם כן זקוקים להם לסעודת הלילה או שמתרבה ריח או חרקים עקב הלכלוך.

ואמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

בתשעה באב לימוד התורה אסור, משום שהוא מביא שמחה, כפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים ...משמחי לב". אך בשבת מותר ללמוד הכול עד חצות היום. אחרי חצות היום נהוג שלא ללמוד תורה, ובכלל זה פרקי אבות, אך יש מקום להקל בשיעורים קבועים, כמו פרשת השבוע, תהילים, דף יומי, רמב"ם יומי וכדומה (מותר, כמובן, ללמוד את הדברים המותרים בתשעה באב). פוסקים רבים מתירים כל לימוד תורה בשבת.

מצווה לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אפילו יותר מהרגיל בכל שבת, וגם בסעודה השלישית, שהיא הסעודה המפסקת; אלא שיש להפסיק לאכול לפני השקיעה. קיום מצוות עונה בשבת זו נידון כאן.  

בתפילת מנחה, אין אומרים 'צדקתך'. אין להכין את מגילת איכה או ספרי קינות בשבת, או את נעלי תשעה באב.

רצוי לקבוע את זמן ערבית כעשר דקות אחרי זמן צאת השבת. אחרי סעודה שלישית ימתינו האנשים בבית עד צאת השבת, יאמרו 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', יחליפו את הנעליים לנעלי תשעה באב, וייקחו לבית-הכנסת ספרי איכה, קינות וכדומה.

מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. מברכים במשך הלילה 'בורא מאורי האש' (אך אין מברכים על הבשמים). אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מיד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.

בחב"ד מקובל ללכת עם בגדי שבת בכל מוצאי שבת, וגם במוצאי שבת זו. כך גם נהג הרבי.

אכן אישה שאיננה צמה עקב חולי וכיו"ב, צריכה לעשות הבדלה בעצמה. כשיש קטן שיכול לשתות את היין, הוא שותה, וכשאין, האישה שותה בעצמה. 

בקביעות כזו לא מברכים על הבשמים.

מקורות: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סוף סימן רצו  ובקונטרס אחרון, נטעי גבריאל פרק צו סעיפים א-ג.  

אכן בעשרה בטבת אין לשמוע מוזיקה שיש בה שמחה.

מקורות: קיצור שולחן ערוך סימן קכב סעיף א, פסקי תשובות סימן תקנ הערה 23.

אכן גם לאחר אכילה בטעות בצום, יש לברך ברכה אחרונה.

עוד בנושא זה ניתן לקרוא כאן. 

מקורות: צמח צדק פסקי דינים דף ו עמוד ד, מטה אפרים סימן תרב סעיף כד.