בעדות אשכנז לא נותנים שם אחרי מי שחי, בעדות ספרד הדבר מקובל.    

לא נותנים לילד שם זהה לשם אביו, גם לא כשם השני של אביו (אלא אם כן האב נפטר ל"ע ול"ע).

נוהגים לעשות שליח להכניס את התינוק למקום המילה, והוא הנקרא בפי האשכנזים 'קוואטר'.

במקור זה היה תפקידו של הסנדק, אלא שבמשך הדורות חילקו את הסנדקאות לשני כיבודים: א) הכנסתו למקום הברית (='קוואטר'. ויש שקראו לו 'סנדק קטן'). ב) החזקתו בשעת המילה עצמה, שהיא עיקר הסנדקאות. והנהיגו לכבד בזה איש ואישה. האישה מביאה את התינוק עד פתח בית-הכנסת או האולם ומוסרת אותו לאיש, והאיש מכניס אותו פנימה.

נהגו לכבד ל'קוואטר' בני-זוג נשואים בלבד, אם כי אפשר לכבד אב ובתו או בן ואימו.

מקובל לכבד בזה בני זוג שטרם נפקדו בילדים, סגולה לפקידה.

מנהג הוא שלא לכבד אישה בהיריון ל'קוואטר'. הרבי מליובאוויטש הסביר שהדבר דומה למנהג שלא לקחת אישה הרה ל'שושבינה' בחופה, מכיוון שהעובר מגדיל את מציאות אימו בדרך שהיא נחשבת כשניים (ולכן ב'כפרות' היא צריכה כפרה בשביל שניים); ואין ממנים 'שושבינים' או 'קוואטר' אלא זוג שלם (או בשושבינים כמה זוגות שלמים), בלי 'נספחים'.

נהגו שה'קוואטר' לובשים בגדי שבת, ויש נוהגים שהגבר מתעטף בטלית.

המחזיק את התינוק בשעת הברכה  מחזירו לגבר ה'קוואטר', וזה מחזירו לידי האישה, והיא מוליכה אותו מצד צפון בית-הכנסת, ומחזירה אותו לאימו.

מקורות: רמ"א יו"ד רסה,יא. שערי הלכה ומנהג יו"ד סי' צח. אוצר הברית (תשנ"ג) עמ' קפו, רלא, וש"נ.
(1296)

הלילה שלפני המילה נקרא 'ליל שימורים', ובפי הספרדים 'ברית יצחק'. בלילה זה נשארים ערים ועוסקים בתורה (ויש שנתנו סדר-לימוד מיוחד, שעיקרו קריאת שמע, ומאמרי הזוהר שנאמרו בלילה זה), הכנה לברית המילה. בסידור 'בית יעקב' נאמר, שלימוד זה מסוגל להמשיך קדושה רבה על הנימול ועל כל המתעסקים במצווה זו. בכמה קהילות נהוג שאבי הבן עורך סעודה בלילה זה אצל התינוק והיולדת, ומזמינים את המוהל, הסנדק וכן קרובים וידידים. ויש המגישים רק פירות ומגדנות.

לדעת רבנו תם יש למנהג זה שורש בגמרא. הראשונים מביאים לו סמך ממה שאמרו במדרש תנחומא: "בוא וראה כמה מחבבים ישראל את המצוות. אמר להם הקב"ה: אף אני מוסיף לכם שמחה... מכאן נהגו אור שמיני בעל-ברית עושה שמחה ומשתה...".

בטעם השמירה כתבו "שהשטן מכוון להזיק לתינוק ולמונעו ממצוות מילה, לפי שקשה לו שישראל מקיימין המצווה שבזכותה ניצולין מדינה של גיהינום, וסמך לדבר (בראשית יז,ט): 'ואתה את בריתי תשמור'". עיקר השמירה היא מתחילת הלילה ועד חצות. ואף אם הברית מתקיימת בשבת (או ליל פסח, שבועות ויום-הכיפורים), יש לעשות סדר זה בלילה.

נוהגים שבאים תינוקות-של-בית-רבן למקום התינוק, וקוראים עמם קריאת שמע ופסוקי שמירה. ויש מביאים עשרה אנשים. ומה טוב שיהיו נוכחים אז תלמידי-חכמים, וישיחו בדברי תורה ובסיפורי צדיקים.

סגולה גדולה להרבות בנרות בלילה זה, כדי להוסיף אורה ושמחה לכבוד הברית.

מקורות: סנהדרין לב,ב. ב"ק פ,א תוד"ה ישוע הבן. זוהר ח"א צג, רע"ב. מטה משה, עמוד גמ"ח ח"ז פ"ד ס"ב. מג"א סי' תרמ ס"ק יג. רמ"א ונו"כ יו"ד סו"ס קעח. אוצר הברית פ"ג סי' ז; ילקוט יוסף - שובע שמחות ח"ב הל' מילה פ"א.
(984)

עין הרע משמעותה חשיפה למקטרגים. חז"ל הציעו סגולה למי שחושש שיינזק מזה (בין השאר) לומר: "מזרעו של יוסף אני, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר (בראשית מט,כב): 'בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין', אל תקרי 'עלי עין' אלא 'עולי עין' (הם שליטים על העין, ולא העין עליהם)". זאת משום שכל ישראל נקראו על-שם יוסף הצדיק ("נוהג כצאן יוסף", תהילים פ,ב), שתיקן את העין בשלמות, לראות רק טוב. לכן הספרדים נוהגים לומר: 'בן פורת יוסף' במקום 'בלי עין הרע'.

בעניין היריקה, במקורות מוזכר שדרך אומרי לחש לירוק לפני הלחש, כסגולה, ולפעמים אחריו, ואין בזה עניין אלילי.

אמנם ה'נגיעה בעץ' היא מנהג נוצרי ידוע (=העץ שנתלה עליו 'אותו האיש'), וחלילה ליהודי מלעשות כן או אפילו להזכיר את הנוהג הזה.

הרבי מליובאוויטש המליץ להסיח דעת מעניין עין הרע: "ובמה שכתב אודות... שחש לעין הרע וכו', בעניינים כגון אלו, כשאין משימים לב לזה כלל והיסח-הדעת בתכלית, מבטלים אותם. וכיוון שהזכיר על דבר זה במכתבו, הנה יבדוק את התפילין שלו ואת המזוזות בדירתם, וזוגתו תחיה תחזיק במנהג בנות ישראל הכשרות להפריש לצדקה קודם הדלקת הנרות בכל ערב-שבת-קודש וערב יום-טוב".

מקורות: ברכות נה,ב. רש"י סנהדרין קא,א ד"ה וברוקק. אג"ק חי"ג עמ' צד. וראה במדב"ר יד,ז. זוהר ח"ב קלד,א. ח"ג סג,ב. קל,א. דבש לפי להחיד"א, אות ע. שו"ת: קול מבשר ח"ב סי' ז. אגרות משה אה"ע ח"ג סו"ס כו.
(1231)

בכתבי האריז"ל נאמר: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות... כפי שנוהגים בני-אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה... לפי שהם כוחות עליונים ימיניים (=מידת החסד) ושמאליים (=מידת הדין), ואין לערבם".

בספר הזוהר נאמר, שכאשר נשלם גזר-דין על האדם, נכללות למעלה חמש 'אצבעות ימין' בתוך חמש 'אצבעות שמאל', להראות שהכול הסכימו על אותו דין. לפיכך משתלבות ידיו של האדם, להראות זאת, בלי שהוא עצמו יתכוון לכך. לכן כתבו הפוסקים שלא לחבוק אצבעותיו זו בזו, "כי בזה מוריד דין על עצמו".

משמעות הדבר, שעל האדם להימנע ממעשים סמליים, שעל-פי דברי המקובלים מעוררים או מחזקים קטרוגים עליו.

יש מן המקובלים שכתבו להיזהר בזה במיוחד בשעה שאדם זקוק לרחמים, כבעשרת ימי תשובה או בשעה שזקוקים לרפואה שלמה.

מקורות : זוהר ויקרא כד,א. שער המצוות ר"פ עקב. ט"ז או"ח סו"ס צה. שו"ע אדמו"ר הזקן סו"ס צא. שמירת הגוף והנפש סי' עח, קובץ 'בית הלל' חוברת יב עמ' לה, וש"נ. 'דבר מלך' (כפר חב"ד תשנ"ט) עמ' 182.
(1223)

הספרדים לא נהגו בכך, וה'לבוש' הסביר את הטעם לכך, שבתפירת העטרה מייפים את צד הראש, וטלית שעיקרה לכיסוי הראש – פטורה מציצית.  לכן כתבו אחרונים שנכון שלא לעשות את העטרה מכסף, אלא אם כן עושים עטרה גם באמצע הטלית. ואכן, כמה ממשפחות אדמו"רי פולין נהגו לעשות עטרה גם באמצע הטלית.  אבל רבים יותר נהגו לעשות עטרה מכסף ולא חששו לזה.

בכתבי האר"י ז"ל נאמר שהאר"י לא היה מקפיד שצד קבוע של הטלית יהיה מלפנים או על הראש. ויש שביארו טעמו שאין זה דומה לקרשי המשכן, שהם גוף הקדושה, ואילו הטלית ואף הציציות אינן אלא 'תשמישי מצווה' (שאין בהן קדושה, אף שאין לבזותן), ואין לחלק בהן בין הראש לשאר הגוף, ובפרט שמדובר בבגד אחד. הכול מודים שמותר להחליף את הצדדים מלמעלה למטה מפני קרע או לשם נוי.

מנהג חב"ד להקפיד שהצד המכסה את הראש יכסה אותו תמיד, אך אין תופרים שם עטרה להיכר, אלא תופרים רק בטנה באזור הראש.

מקורות : ירושלמי שבת פי"ב ה"ג. מג"א סי' ח ס"ק ו, שו"ע אדמו"ר הזקן ס"ט, הלכה ברורה סי"ג, 'ציצית – הלכה פסוקה' סט"ז, מנהג ישראל תורה ס"ק ה, פסקי תשובות ס"ק יג, וש"נ. חקרי מנהגים ח"א עמ' יז.1222

אם מדובר בצורך רפואי אין להימנע מכך.

על גידול בעלי חיים שאינם טהורים ניתן לקרוא כאן.

מקורות: על פי שערי הלכה ומנהג חלק ג עמוד רכו ובהערות 5 ו-11. 

מדובר בנר שדולק כל השבת. ראוי לציין את דברי הרבי שהמנהג הוא להדליק 3 נרות (התוועדויות תשמ"ב חלק א עמוד 67).

ציפורניים שהונחו במקום אחד והתגלגלו למקום אחר אינן מזיקות. ציפורניים שהונחו במקום כלשהו תוך מחשבה להעבירן למקום אחר, מזיקות גם במקום אליו הועברו. לכן חשוב להשמיד את הציפורניים עם גזיזתן.

עוד בנושא זה ניתן לקרוא כאן.  

מקורות: מועד קטן דף יח עמוד א, מחצית השקל בסימן רס סעיף קטן א.

הימנעות מהדברים שציינת בשאלתך מתבקשת מאליה, אך לא ידוע לי על מקור תורני השולל ישיבה על כסא נמוך או שולל הליכה ברגליים יחפות בתוך הבית.

יש לציין כי חז"ל מתייחסים בחומרה רבה להליכה ללא נעליים (ראה פסחים קי"ג ע"ב ועוד), אך המדובר הוא על הליכה בחוץ כשיש חשש נזק, ולא על הליכה בתוך הבית.  

מעיקר ההלכה השפם אינו חלק מהזקן, לכן לא קיימת בעיה הלכתית בגזיזתו.

במענה לשאלה אודות מנהג חב"ד בדבר, הורה הרבי לברר את הנהגת החסידים בדורות הקודמים. בירור העלה כי היו שהחמירו והיו שהקלו (בפרט במקרים של הפרעה לאכילה).

ההורים קונים לילדה מתנה הולמת.

יש לחגוג את בת המצווה, אך במימדים צנועים כעין חגיגת יום הולדת מיוחדת (עיין בספר שערי הלכה ומנהג חלק ב' ע' שי"א).