מצוות עשה להשמיט את החובות בשנה השביעית ולא לגבות אותם, שנאמר (דברים טו,ב): "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".

אולם כשראה הילל הזקן שבשל כך נמנעו יהודים מלהלוות זה לזה, ועברו על הציווי (בהמשך, שם ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ", התקין 'פרוזבול', שבו אדם מוסר את חובותיו לבית דין לגבייה, וכך אינם נשמטים, וגם הוא יוכל לגבותם.

אף ש"שביעית אינה משמטת אלא בסופה", נחלקו המפרשים והפוסקים מתי יש לעשות את הפרוזבול. לכתחילה מחמיר אדמו"ר הזקן, כדעת הרא"ש, שיש לעשות זאת בסוף השנה השישית, מכיוון שמשנכנסה השנה השביעית כבר אסור לתבוע חובות. אך בדיעבד, אם לא עשו פרוזבול בסוף שישית – עושים אותו בשביעית, כדעת שאר הפוסקים.

למעשה, בערב ראש השנה, אחרי 'התרת נדרים',   על כל אדם לומר ל'מתירים' שלו: "הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי, שאגבם כל זמן שארצה".

רצוי שכל רב, ראש ישיבה וכיוצא בזה, יצרף אליו עוד שני אנשים כשרים, ויכתבו ויפיצו נוסח פרוזבול, כדי שכל אדם מישראל יוכל להצטרף ולחתום את שמו על השטר ולהחזירו להם, או אפילו להצטרף לזה באמצעות הטלפון והאינטרנט וכיוצא בזה.

ספר תורה חייב בהגהה מחודשת אם נמצאו בו שלוש טעויות רצופות. מזוזה חייבת בבדיקה מן הדין כל שלוש שנים וחצי. זה גם המועד שבו יש לבדוק את התפילין. כל זה אם מוצרי הסת"ם האלה נכתבו והוגהו כדין ונשמרו בתנאים הולמים (כדאי לדעת שתפילין המושארות ברכב בימים חמים עלולות להיפסל).

המהדרים במצוות (וכן מי שזקוקים לברכה מיוחדת) נוהגים לבדוק את התפילין והמזוזות אחת לשנים-עשר חודש, ומה טוב בחודש אלול. הרבי מליובאוויטש הורה לנהוג כן.

הכתב עלול להיסדק ולדהות במשך הזמן, במיוחד במזוזות ובתפילין של ראש. בספרי תורה ישנים הדהייה מצויה מאוד. התיקון במצב זה כמעט בלתי-אפשרי, ובמקרה הטוב הוא מתקיים לתקופה קצרה בלבד.

רצוי מאוד שספרי התורה ופרשיות התפילין והמזוזות ייבדקו מראש בידי שני מגיהים ובמחשב. בדיקות מחשב בשנים האחרונות העלו שמוצרי הסת"ם שלא עברו בעבר בדיקה זו – רובם ככולם פסולים.

למרבה הצער יש בשוק תפילין, מזוזות, ואפילו ספרי תורה שנכתבו שלא כדין. בעיות רבות אי-אפשר כלל לגלות בבדיקה: חוסר כוונה 'לשמה', גירוד אותיות ועוד.

אם מגלים שהכתב בכללותו פסול, הדבר מוכיח שהסופר אינו בקי (או מזלזל) בהלכה, ואז אי-אפשר לתקן את הסת"ם, ויש לגונזם. לכן יש להקפיד לפנות אך ורק אל סופר או סוחר אמינים, על-פי המלצת רב מוסמך הבקי בהלכות האלה.

יש המחזיקים בארון הקודש גם ספרי תורה פסולים, שאי-אפשר לתקנם, ומסמנים אותם בקשירת האבנט מבחוץ, אולם אין רוח חכמים נוחה מזה.

מצוות עשה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (בעקבות זאת יש דיון בשאלה מדוע רוב עם ישראל, ובכלל זה גדולי ישראל, אינם מקיימים מצווה זו בפועל, ובפרט סמוך לזמן חיובם במצוות).

לכן ראוי שהמכניס ספר תורה לבית כנסת, בית מדרש או ישיבה, לא ייתננו להם במתנה, אלא רק ייתן להם רשות להשתמש בו, כדי שיישאר בידו קיום מצווה זו.

יתרה מזו: נהוג כיום לפסוק על-פי גדולי הפוסקים, שגם אם מכניס ספר התורה לא הִתנה ולא אמר כלום, נשאר הספר (וכמו-כן אבזרי הנוי שלו) בבעלותו, והוא רשאי להוציאו משם בכל זמן שירצה, ואין הציבור יכול למנוע בעדו בטענה שיש להם חזקה לקרוא בספר. אפילו כשהתורם הלך לעולמו, עובר הספר לרשות יורשיו, והם רשאים להעבירו לבית כנסת שבאזור מגוריהם, אלא אם כן יש למוסד כתב או הצהרה בפני עדים נאמנים שרצון המכניס שהספר יהיה במוסד זה דווקא. כל זה נכון גם באשר לאישה שתרמה ספר תורה.

עם זה, רצוי לכתוב את הדבר במפורש בהסכם חתום שבין התורם ובין גבאי בית הכנסת או המוסד.

אולם אם התורם לא טיפל בעצמו בכתיבת הספר, אלא שילם לגבאים בעבור הספר, לא יוכל לתבוע מהם את כספו או את הספר.

כל זה בספר תורה, אבל מי שתרם ספרי תנ"ך ותלמוד וכו' מודפסים, אם לא התנה שיישארו בחזקתו, הם נכנסים לרשות בית הכנסת או המוסד, והתורם אינו רשאי להעבירם למוסד אחר.

על הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" אמרו חז"ל: "אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפניי כסדר הזה ואני מוחל להם".

לעניין סדר האמירה, הרא"ש והאבודרהם כתבו: "וכן נהוג לאומרן בכל גלות ישראל, שהחזן אומר 'ויעבור ה' על פניו ויקרא', והקהל מתחיל: ה', ה' א-ל רחום וחנון...". אבל המנהג בקהילות ספרד בדורותינו הוא שכל הציבור אומר בלחש עם שליח הציבור: "ויעבור...", ומתחילים בקול רם: "ה', ה'...".

הגאון רבי יוסף חיים מבבל כתב שטעם המנהג הוא, שהן על-פי הסוד הן על-פי הפשט אין למנוע את הציבור מאמירת "ויעבור...", אלא שבזמן הרא"ש הסתפקו בשמיעתו מפי הש"ץ, ואילו בדורות האחרונים נהג גם הציבור לאומרו. והרי זה דומה לקטע "נקדישך...", שהדין המקורי הוא שהציבור שותק ומכוון לאמירתו על-ידי הש"ץ, אך למעשה על-פי האר"י ז"ל נהוג שכל הציבור אומר את כל הסדר.

בקהילות אשכנזיות רבות נהוג שאחרי ששליח הציבור אומר בקול "ושם נאמר", הוא אומר והציבור עמו, בהמשך אחד: "ויעבור... ה', ה'..." עד סיום י"ג המידות. וכן נהוג בחסידות חב"ד.

בתי מלון ודומיהם פטורים ממזוזה ב-30 יום הראשונים למגורים בהם. כיון שחובת המזוזה היא בעיקר על השוכר ועבורו המקום חדש, אין הנופש חייב במזוזה, גם כשמדובר בבית מלון וכדו' בארץ ישראל (אלא אם כן השהות במקום היא מעבר ל-30 יום). עם זאת, ראוי שבעליי המקום יקבעו מזוזה בלי ברכה.  

מקורות: חובת הדר פ"ג ס"ה. ערוך השולחן סי' רפו סעיף מח.  

מטרת ההשרייה למשך 3 דקות היא הריגת התולעים, פעולה שאסורה בשבת. אם לא מספיקים להכין את החסה לפני שבת, ניתן להשרות את החסה במי סבון סמוך לכניסת השבת, ובשבת עצמה לשטוף את העלים (כדי למנוע ספיגה יתירה של הסבון בעלים רצוי לשטוף את העלים בהקדם). 

מקורות: שמירת שבת כהלכתה החדש פ"ג ס"מ. בדיקת המזון כהלכה ח"א ע' 166.

מותר לעשות זאת ידנית, כיון שפעולה זה איננה משפיעה על פעילות המזגן עצמו. 

מקורות: שמירת שבת כהלכתה פי"ג ס"מ.

למילה 'אמן' שתי משמעויות: כשהיא באה אחרי דברי שבח, משמעותה היא 'אמת', כלומר, אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בה. 'אמן' שאחרי בקשות, כגון קדיש, היא במשמעות של תפילה עתידית, שייאמנו בקשותיו של זה ויתקיימו במהרה. אם יש בברכה מזה וגם מזה, כגון בברכות 'רצה' ו'שים שלום', יש לכוון לשתי המשמעויות.

אין לענות 'אמן' קצרה, אלא ארוכה קצת, כדי משך זמן אמירת "א-ל מלך נאמן" (ראשי התיבות של 'אמן').

אמרו חז"ל: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". כל 'אמן' מחזקת את הברכה, ממהרת את קיום הבקשות, מוסיפה זכויות רבות, ומבטלת גזֵרות קשות מעל עם ישראל.

כדאי לשים לב שלא להשמיט את ה'אמן' בברכות שאחריהן הציבור אומר משהו נוסף. למשל, 'אמן' של ברכת 'הגומל', שאחריה אומרים: "מי שגמלך..."; 'אמן' של 'מחיה המתים', שאחריה אומרים קדושה; ו'אמן' שאחרי 'השכיבנו' בלילות שבת וחג, בקהילות שבהן אומרים אחריה 'ושמרו'; ועוד.

יש בתי כנסת שבהם מרכזים את הילדים הקטנים יחד ועונים איתם 'אמן', 'יהא שמיה רבא' וכו' במקהלה ובקול רם, ואחרי סיום התפילה מכבדים אותם בממתקים. כך מרגיש כל ילד שיש לו תפקיד בתפילה, ומתאמץ שלא להפסיד 'אמן' כלשהי, ולענות אותה בקול ובשמחה; וגם המבוגרים אינם מפסידים שום עניית 'אמן'.

לאחר שסיים הציבור את תפילת שמונה-עשרה, תיקנו חז"ל לחזור את התפילה בקול רם, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל, ישמע את כל התפילה מהש"ץ ויֵצא ידי חובתו. כמו-כן כתבו, שמצוי שאין מכוונים בתפילה, ובפרט בברכת 'אבות', וההאזנה בכוונה לש"ץ מתקנת זאת. על-פי הקבלה גדולה מעלת חזרת הש"ץ מתפילת לחש, ומגיעה למקום עליון שאין בו אחיזה ל'קליפות'. נוסף על כך מקיימים בה גם עניית 'קדושה' ו'מודים' וכן ברכת כוהנים.

כדי לקיים 'חזרת הש''ץ' צריך שקודם לכן תתקיים תפילה בציבור. הכוונה לתפילת לחש, שמתפללים אותה לפחות שישה אנשים, בנוכחות ארבעה נוספים לפחות (גם אם הארבעה התחלפו אחר-כך).

לכתחילה צריכים כל השישה להתחיל להתפלל יחד, ובדיעבד מצטרף כל מי שהתחיל להתפלל בעוד האחרים עדיין עומדים בתפילת שמונה-עשרה.

אם לא התקיימה 'תפילה בציבור', כגון שרק חמישה אנשים התפללו יחד, אפשר לבקש ממתפלל שבהגיעו לשמונה-עשרה יתפלל בקול את תפילתו הפרטית עד אחרי 'הא-ל הקדוש' ('קדושה קצרה'), כדי שיענו כולם 'קדושה', ומשם ואילך ימשיך את תפילתו בלחש.

בתשעה באב לימוד התורה אסור, מפני שהוא מביא שמחה, כפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים... משמחי לב", אך בשבת מותר ללמוד הכול עד חצות היום. אחרי חצות היום נהוג שלא ללמוד תורה, ובכלל זה פרקי אבות, אך יש מקום להקל בשיעורים קבועים, כמו פרשת השבוע, תהילים, דף יומי, רמב"ם יומי וכדומה (מותר, כמובן, ללמוד את הדברים המותרים בתשעה באב). פוסקים רבים מתירים כל לימוד תורה בשבת, ויש האוסרים ללמוד כל השבת.

מצווה לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אפילו יותר מהרגיל בכל שבת, וגם בסעודה השלישית, שהיא הסעודה המפסקת; אלא שיש להפסיק לאכול לפני השקיעה. למנהג האשכנזים יחסיי אישות בשבת זו אסורים, למנהג הספרדים מותרים.  

בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך'. אין להכין את מגילת איכה או ספרי קינות בשבת, או את נעלי תשעה באב.

רצוי לאחֵר את זמן ערבית כדי שהמתפללים יוכלו לשוב מבתיהם כשהם נועלים נעלי גומי או בד. וכך עושים: אחרי סעודה שלישית ממתינים בבית עד צאת השבת, אומרים 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', מחליפים את הנעליים לנעלי תשעה באב, ולוקחים לבית הכנסת ספרי איכה, קינות וכדומה.

מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. מברכים במשך הלילה 'בורא מאורי האש' (אך אין מברכים על הבשמים). אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מיד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.

איסור לשון הרע הוא על כל דבר שיש בו משום גנותו של אדם מישראל, גם אם מספר זאת הנפגע עצמו וכל העובדות נכונות (אם יש בזה שקר, הרי זה "מוציא שם רע", והעוון גדול בהרבה). אפילו אם רבו, או אביו ואימו, ביקשו ממנו לספר להם דבר שמתוך כך יוכרח לבוא לידי לשון הרע – אסור לו לשמוע בקולם, אף שהוא חייב בכבודם ובמוראם.

אם העניין מעיק עליו, וכוונתו בסיפור להתייעץ מה אפשר לעשות בנדון, או אפילו לפרוק את העניין מליבו, הרי יש תועלת בסיפור זה.

אולם היתר זה מותנה בכמה תנאים: א) שיתבונן (או יברר אצל מומחה) אם אכן על-פי ההלכה הוא (הנפגע) צודק בעניין זה, ואיזה צעד מותר לו לנקוט, ובפרט אם המידע על הפגיעה בא מפי אחרים. ב) אם אין סיכוי שבפנייה ישירה אל הפוגע יְיוּשרו ההדורים. ג) לספר את העובדות כמות שהן, לא להגזים בתיאור הפגיעה, ולא להשמיט כל פרט שיש בו משום צד זכות לפוגע. ד) שבסיפורו יכוון לתועלת (ובענייננו – לחפש עצה, או להרגיע את נפשו), ולא לפגוע באותו אדם.

אם יש אפשרות להשיג אותה תועלת בדרך אחרת, או אפילו אם יוכל להשיג את התועלת גם אם יקטין בסיפורו את העוול בעיני השומע ולא יגלה בו את כל קלונו של הפוגע – יעשה כן.

על האדם להיזהר שסיפורו לא יגרום לפוגע נזק גדול יותר מן המותר.

על-פי אדמו"ר הזקן אפשר לומר את הברכות עד השינה בערב, חוץ מברכות התורה, שאין לאומרן אחרי תפילת שחרית (ויש ללמוד מעט אחרי שמונה-עשרה). לפי הרבי מליובאוויטש אין לברך 'על נטילת ידיים' אחרי תפילת מנחה, מכיוון שהיא קשורה להכנה לתפילה.

לדעת ה'משנה ברורה' מברכים 'על נטילת ידיים' – רק לפני תפילת שחרית. 'אלוקיי נשמה' – אם נזכר לפני שמונה-עשרה יכוון שלא לפוטרה ב'מחיה המתים', וגם אם לא כיוון – יברכנה אחר התפילה. ברכת התורה   - יכוון לפוטרה ב'אהבת עולם', וישתדל ללמוד מעט תורה מיד אחרי סיום שמונה-עשרה. את שאר הברכות אפשר לומר (לכתחילה עד שליש היום, ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד) עד שעת השינה בלילה, ואם חוטפתו שינה – לא יברך 'המעביר שינה'.

לפי ה'ילקוט יוסף': 'אלוקיי נשמה' –   אם נזכר, יברכנה בין 'ישתבח' ל'יוצר'. שכח, יברך בין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה. אבל אחרי תפילת העמידה אין לאומרה, כי יצא ב'מחיה המתים'. ברכת התורה – אם נזכר, יברך 'אשר בחר בנו' בתוך פסוקי דזמרה, ושאר ברכות התורה בין 'ישתבח' ל'יוצר'. שכח – יברך את כל הברכות הללו בין הפרקים שבין 'יוצר' ל'אהבת עולם'. אם לא – יצא ידי חובתן ב'אהבת עולם', וילמד מעט מיד אחרי חזרת הש"ץ.

נחלקו הפוסקים אם התענית הנדחית היא בבחינת 'תשלומין' לשבת, שאי-אפשר לקבוע בה תענית, ואז, מכיוון שהנער עדיין היה קטן בשבת, לכן הוא פטור ממנה ביום ראשון; או שמא בתחילת התקנה, כשקבעו הנביאים תענית זו, התקינו שאם יחול התאריך בשבת תיקבע התענית ליום ראשון שלאחריו, ואז אינו מדין 'תשלומין' (וכדברי הרשב"א בתשעה באב שחל בשבת, שחז"ל עקרוהו   לגמרי מהתשיעי וקבעוהו בעשירי לחודש, ולכן אמרו ש"מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו"); ואם כן הנער חייב להתענות ככל מי שהוא מעל גיל מצוות.

יש שהכריעו למעשה, שאכן יש לחייבו לצום ביום זה, אלא שבמקרה של נער חלש, אף אם במצב דומה באדם רגיל לא היינו פוטרים אותו מהצום, הפעם אפשר לסמוך על הפוסקים הפוטרים אותו, מכיוון שבשבת עדיין היה קטן הפטור מתענית.

וכתבו הפוסקים, שגם קטנים ממש, שאינם צמים בימי התענית ואין מצווה לחנכם בזה אפילו לשעות, אם יש בהם דעת להתאבל, יש לחנכם שלא יאכלו ביום זה מעדנים ודברי מתיקה.

פסק הרמב"ם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה-לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה...". רבים מהפוסקים מתירים זאת לכל דבר מצווה.

הדבר הראשון בחשיבותו לעניין זה הוא לימוד תורה. היוצא ללמוד תורה, כל זמן שהוא נמצא בחו"ל, חייב להוסיף ללמוד כראוי. היוצא לביקור קרובים וידידים, יקשר זאת עם דבר מצווה, כגון ביקור בקברי צדיקים, או חיזוק ביראת שמים, או עידוד וחיזוק החינוך היהודי וקיום מצוות בחו"ל.

הרבי מליובאוויטש דרש פעמים רבות מהנוסעים אליו מארץ ישראל שלא לסמוך על דעתם, שהרי "אדם קרוב אצל עצמו", אלא לשאול רב מורה הוראה המומחה בדינים אלו – והכוונה לרב המתגורר בארץ הקודש, ויודע ומרגיש את חשיבות הארץ – אם ובאילו תנאים מותר להם לצאת ממנה.

לבני חו"ל הבאים לביקור בארץ ישראל הציע הרבי שישהו בארץ פחות משלושים יום רצופים (או להפסיק בינתיים על-ידי ביקור באילת, שהיא מחוץ לגבולות הארץ המקודשת), כדי שלא להיכנס לוויכוח בפוסקים אם לאחר זמן זה הם נחשבים תושבי הארץ, או שמותר להם לחזור למקומם.