מאמרים נוספים בפרשה
	התנשאות אמיתית
	להפוך מדבר למקום יישוב
	אי השבח - הוא השבח
	למה התשובה אינה במניין המצוות
	הצדקה - של הקב"ה
	מי יכול להסתתר מהקב"ה?
	זו רק רוח-שטות
	מעשה אחד, כוונות שונות
	שכרה של שמירת שבת
	אחדות בתוך הייחודיות
	לשמוע את הקול
	לגרש את הרע ולאסוף טוב

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו (במדבר ז,פד)

פרשתנו מתארת בהרחבה את סדר הבאת קרבנות שנים-עשר הנשיאים לחנוכת המזבח. בסיום הדברים אומרת התורה¹: "זאת חנוכת המזבח ביום הימשח אותו, מאת נשיאי-ישראל, קערות כסף שתים-עשרה".

שואל על כך המדרש²: הלוא הנשיאים הביאו את קרבנותיהם במשך שנים-עשר יום - נשיא אחד בכל יום; כיצד אפוא מניח הפסוק להבין שכל הנשיאים חנכו אותו, בשעה שרק הנשיא הראשון הוא שחנכו?! מסביר המדרש: "אלא העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון".

ייצוג השבטים

התוספת של המדרש, "כאילו כולם הקריבו ביום אחרון", אינה מובנת. ניתן להבין את המעלה שבהקרבת הקרבנות ביום הראשון; אך מהי מעלתו של היום האחרון, שהכתוב צריך 'להעלות עליהם' כאילו הקריבו כולם בו?!

הדבר יובן על-פי המבואר על העובדה, שאת המזבח חנכו הנשיאים³ דווקא, ולא משה ואהרון.⁴ מעלתם של הנשיאים היא בכך שהם מייצגים את חלוקתם של בני-ישראל לשנים-עשר סוגים, על-פי התפלגותם לשבטים.⁵ היה חשוב שכל שבט ייוצג בחנוכת המזבח על-ידי הנשיא שלו, משום שהקרבן הוא דרך להתקרבות אל ה' - דבר שצריך להיעשות בדרכו ועל-פי תכונותיו של המקריב.

שלמות החנוכה

שלמות חנוכת המזבח הייתה רק לאחר שכל הנשיאים, המייצגים את כל סוגי העם, הקריבו את קרבנם. אז באו כל סוגיו של העם לידי ביטוי בעבודת המזבח, ובכך הייתה שלמות חנוכתו. נמצא אפוא, שלא רק ליום הראשון הייתה מעלה מיוחדת - מעלת ההתחלה והצעד הראשון - אלא גם ליום האחרון הייתה מעלה גדולה: ביום זה נוצרה השלמות הכללית של חנוכת המזבח, על-ידי כל שנים-עשר הסוגים שבעם-ישראל.

דבר זה מדגיש את אחדותו של עם-ישראל, אשר כל עוד לא יוצגו כל סוגיו בחנוכת המזבח, עדיין לא באה חנוכתו לידי שלמות.

מצד שני מדגיש המדרש⁶, שכל נשיא הקריב לדעתו, על-פי דרכו המיוחדת והאופי הייחודי של שבטו - ועובדה זו מפחיתה לכאורה מעוצמת האחדות, שכן הדבר מביא לידי ביטוי את ההבדלים והשונות שבין שבטי ישראל!

אלא כאן באה לידי ביטוי אחדותו האמיתית של עם-ישראל. לכל יהודי שתי תכונות כלליות: א) התכונות המאפיינות את כל בני העם; ב) תכונותיו האישיות. אחדות אמיתית מורכבת משילוב בין השניים - כשם שיש חשיבות להתכללותו של כל פרט בתוך הכלל, כך יש חשיבות לייחודו של כל פרט בפני-עצמו.

אלה הם פני הדברים גם בגוף האדם: מצד אחד הגוף הוא יחידה אחת, מאוחדת ומגובשת, ומצד שני חיוני שכל איבר יתפקד בייחודיות האופיינית לו, ורק כך מביא כל איבר את תרומתו לכללות הגוף.

שילוב

האחדות ניכרת יותר בתכונות המשותפות, שם היא גלויה וברורה, אך היא מושלמת יותר דווקא במעלות האישיות, כאשר אוסף של פרטים שונים וייחודיים יוצרים יחדיו שלמות אחת.

השאיפה צריכה להיות לשלב בין השתיים. מצד אחד נדרשת הכרה בכך שכל אחד ואחד מעם-ישראל נזקק לזולתו בגלל מעלותיו המיוחדות, ומצד שני יש לזכור שגם המעלות האישיות שורשן בנשמה היהודית, שסגולותיה העצמיות משותפות לכל בני העם.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 53)

----------

1) במדבר ז,פד.

2) במדבר רבה פרשה יד,יג (בסופו). ועל-דרך-זה שם לפני זה פרשה יג,ט.

3) ראה לקוטי תורה דברים צח,ג.

4) ראה אור החיים במדבר ז,י.

5) ראה פרי עץ חיים בהקדמה לשער א'. ועוד. עמק המלך שער עולם הבריאה פרק יא (בהגהה). שער הכולל בהקדמתו. ושם נסמן.

6) במדבר רבה פרשה יג,יד.