מאמרים נוספים בפרשה
	להכיר ולא להתגאות
	יהודי - "נס חי"
	הכול בגלל אל"ף אחת
	הבדיקה שלפני ההקרבה
	פעולה קטנה שקובעת את כל היום
	להקריב קרבנות בימינו
	לשמור את רוח הנדר
	נדבה לפני חובה
	בלי שום תועלת אישית
	להתמסר לה' כעצים על המזבח
	האהבה נשארת תמיד
	נגלה ונסתר
	כוחו של הלא-מודע
	שותף שלישי בכל עסקה
	לא להתערב בחשבונות של הקב"ה
	שלוש תקופות בחיי האדם
	כגודל החיבה – גודל הסליחה
	למה ציווה הקב"ה להקריב קרבנות
	להפוך את ה"ריב" למעדן

אם עולה קרבנו (ויקרא א,ג)

הקרבנות מתחלקים לשני סוגים עיקריים - קרבנות חובה וקרבנות נדבה. קרבנות חובה, כשמם כן הם, קרבנות שהאדם חייב להקריבם, כמו חטאת ואשם, המכפרים על חטאים ועוונות. קרבנות נדבה הם עולה, מנחה ושלמים, שאין חובה להקריבם, והם באים מנדבת ליבו של המקריב.

פרשתנו מתחילה לבאר את דיני הקרבנות. לכאורה צפוי היה, שבתחילה יפורטו דיניהם של קרבנות החובה, ורק אחר-כך תעסוק התורה בקרבנות הנדבה. בפועל נוקטת התורה סדר הפוך - הפרשה נפתחת דווקא בקרבנות הנדבה (עולה, מנחה, שלמים), ורק אחר-כך בא תורם של קרבנות החובה. מה הטעם לכך?

על הפרק

ההסבר הפשוט לזה: בשלב שבו נאמרה פרשה ויקרא, עסקו בני-ישראל בהבאת התרומות למשכן ובציפייה להשראת השכינה במשכן, דבר שהוא "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". סביר להניח שמצב זה לא עברו עבירות שחייבו להביא קרבנות חובה, כמו חטאת ואשם.

לעומת זאת, נוכח נדיבות-הלב הגדולה שהראו בני-ישראל לצורך הקמת המשכן, ודאי היו מלאי כמיהה להביא קרבנות נדבה לקב"ה עם הקמת המשכן. לכן פותחת התורה בדיני קרבנות הנדבה, מכיוון שזה היה הדבר העומד על הפרק באותו זמן.

העיקר הכוונה

יש להסביר את הדבר גם על-פי פנימיות העניינים. ידוע, שבעניין הקרבנות העיקר הוא הכוונה והמחשבה של האדם בעת הבאת הקרבן, כמאמר חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". הרמב"ן אומר, שכאשר האדם מביא קרבן לכפר על חטאיו, עליו לחשוב, שבעצם היה ראוי שיעשו לו כל מה שעושים לבהמה, אלא שהקב"ה, בחסדו, ממיר את דמו בדם הקרבן.

נשאלת אפוא השאלה, אם כוונת הקרבן חשובה כל-כך, מדוע אין התורה מדברת כלל על הכוונה והמחשבה? בתורה מפורטים רק הדינים המעשיים של הקרבת הקרבן, ולא נאמר דבר על חשיבות הכוונה והמחשבה.

צלם אלוקים

לכן מקדימה התורה את דיני קרבנות הנדבה על קרבנות החובה. בכך מדגישה התורה, שנדיבות-הלב היא ההקדמה הכללית לכל עניין הקרבנות. זו הנקודה העיקרית של כל הקרבנות, גם של קרבנות החובה.

דבר זה רמוז גם בפסוק הפותח את דיני הקרבנות: "אדם כי יקריב". התואר 'אדם' הוא מלשון 'אדמה לעליון'. תואר זה מציין את העובדה שהאדם נברא "בצלם אלוקים", ושיש בו נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש". כשיהודי מקריב קרבן, עליו לגלות את ה'אדם' שבו, את נשמתו האלוקית, שמצידה יש בכל יהודי 'נדיבות-לב' ורצון עמוק להיות 'קרבן' - קרוב לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו.