נושאי הפרשה - ויקהל-פקודי

פרשת ויקהל

מלאכת המשכן (לה, א)

בפרשות הקודמות למדנו על מלאכת עשיית המשכן כפי שציווה ה' למשה. למחרת יום הכיפורים כאשר ירד משה מהר סיני ובידו הלוחות השניים, הוא כינס את העם להורותו את סדר עשיית המשכן וכל כליו כפי שנצטווה.

קדושת השבת (לה, ב-ג)

משה פותח בחובת שמירת השבת, להורות לישראל, כפי שגם הוא נצטווה בפרשת כי-תשא, כי עשיית המשכן אינה דוחה את קדושת השבת ואת איסור המלאכה ביום השביעי.

קריאה למתנדבים (לה, ד-כ)

משה פונה לבני ישראל בקריאה לתרום זהב, כסף, נחושת וכל יתר החומרים הדרושים לעשיית המשכן וכליו. הוא גם פונה לבעלי המלאכה המומחים להתנדב וליטול חלק פעיל בעבודה.

בני ישראל נענים לקריאה (לה, כא-כט)

התורה מתארת את התלהבותם של בני ישראל. גברים , נשים, כולם מתנדבים ומנדבים את כל אשר בביתם למלאכת הקודש.

מינוי ראשי המלאכה (לה, ל-לה)

על-פי ציווי ה', ממנה משה את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי המלאכה ולידו מינה את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים למלאכות הנדרשות, ועם קבלת התפקיד מילאם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק של מקום השראת השכינה.

ההתלהבות בשיאה (לו, א-ז)

בעלי המלאכה נקראים אל משה ליטול את החומרים הנדרשים. בינתיים ממשיכים התרומות לזרום, ובעלי המלאכה מבקשים ממשה להפסיק את זרם אספקת החומרים, כיוון שהכמויות עצומות ואין עוד צורך בכך. משה מעביר כרוז במחנה והעם חדל מלהביא את תרומותיו.

יריעות המשכן (לו, ח-יט)

את יריעות המשכן עשו חכמי המלאכה מאריג שנטווה מחוט השזור מכמה מינים. האריגה הייתה מלאכת מחשבת ובה ארוגות דמויות שונות. המשכן שאורכו שלושים אמה (כ-15 מטרים) ורוחבו עשר אמות (כ-5 מטרים) עטוף מכל צדדיו ביריעות אלו. היריעות מחוברות זו לזו באמצעות קרסי זהב ולולאות. כמכסה עליון על המשכן יש להניח יריעות העשויות מעורות בעלי חיים.

מבנה המשכן (לו, כ-לד)

מבנה המשכן (הקונסטרוקציה) נעשה מקרשים, עצי שיטים עומדים. גובהו של כל קרש, וכך גובה המשכן, עשר אמות (כ-5 מטרים) ורוחבו אמה וחצי (כ-0.75 מטר). את הקרשים תקעו בתוך אדני כסף וחיברו אותם זה לזה באמצעות בריחים. הקרשים והבריחים צופו אף הם בזהב.

הפרוכת ומסך הפתח (לו, לה-לח)

הפרוכת - המבדילה בין קודש הקודשים, חלקו הקדמי (מערבי) של המשכן שהוא המקודש ביותר ובין ההיכל, עשויה אף היא מיריעות ארוגות "מעשה חושב כרובים", כלומר אריגה מעוטרת ומקושטת. את הפרוכת תלו על עמודי עץ מצופים זהב.

גם בכניסה למשכן עשו מסך עשוי כמארג הפרוכת הפנימי ואף הוא תולה על עמודי עץ מצופים זהב.

הארון, הכפורת והכרובים (לז, א-ט)

בקודש הקודשים, במקום המקודש ביותר במשכן, מקומו של הארון ובו לוחות הברית. את הארון עשו מעצי שיטים, כארגז פתוח בחלקו העליון. את הארון הלבישו בתוך ארון תואם מזהב ובתוכו ארון נוסף אף הוא מזהב. כך יהיה הארון מצופה זהב "מבית ומחוץ".

סביב לשפת הארון עשה בצלאל זר זהב, בארבע פינותיו טבעות בהן יכנסו הבדים לנשיאת הארון. מעל הארון, כפורת זהב המכסה וסוגרת אותו. מעל הכפורת, שתי דמויות בעלי כנפיים פרושות ולהם פני תינוק הנקראים כרובים "ופניהם איש אל אחיו".

השולחן (לז, י-טז)

השולחן מיועד להניח עליו את "לחם הפנים" (שניים עשר לחמים הנקראים פנים על-שם שמראם שווה משני צידיהם), הוא עתיד לעמוד בהיכל. את השולחן עשה בצלאל מעצי שיטים וציפה אותו זהב טהור. גם לשולחן מסגרת וזר מזהב וארבע טבעות לבדים בהם נושאים את השולחן.

לצורך עבודת הקודש הקשורה בשולחן ייצרו האומנים כלים שונים - קערות, כפות ועוד - כולם עשויים זהב טהור.

המנורה (לז, יז-כד)

מנורת הזהב מקומה אף הוא בהיכל. ייחודה של המנורה בכך שהיא עשויה כולה מקשה אחת, ללא כל חלקים מוברגים או מולחמים. את כל החלקים ובקישוטים יש להכין תוך כדי מלאכת הפיסול מגוש זהב אחד. למנורה שבעה קנים - שלושה קנים יוצאים באלכסון מכל צד מן הקנה המרכזי. גם כלי השרת לעבודת המנורה - הדלקתה וניקיונה, נעשו כולם זהב טהור.

מזבח הקטורת (לז, כה-כח)

בנוסף למזבח העולה שעמד בחצר המשכן להקרבת הקורבנות, היה בתוך ההיכל מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת.

המזבח נבנה מעצי שיטים, שטחו רבוע - אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) וגובהו שתי אמות (כמטר אחד). כאמור המזבח צופה זהב טהור, ועליו זר וטבעות להכניס בהם את הבדים לנשיאתו בעת מסעות בני ישראל.

הקטורת ושמן המשחה (לז, כט)

בצלאל הכין את שמן המשחה המיועד לקדש את המשכן, את כליו ואת הכוהנים, וכן את קטורת הסמים העשויה מאחד עשר סממנים. את כל אלו עשה על-פי המתכון שנתן ה' למשה כמפורט בפרשת תצווה.

מזבח העולה (לח, א-ז)

מחוץ למשכן, בחצר העזרה, יש להציב מזבח עץ מצופה נחושת. זהו 'המזבח החיצון' עליו יוקרבו הקורבנות. אורכו ורוחבו חמש אמות (כ-2.5 מטרים) וגובהו שלשו אמות (כ-1.5 מטר). גם למזבח יש להצמיד טבעות כדי לתת בהם מוטות-בדים באמצעותם נושאים את המזבח ממקום למקום בעת המסעות. המזבח חלול, וכאשר יחנו בני ישראל ויקימו את המשכן, ימלאו את המזבח באדמה.

בראש המזבח, בארבע פינותיו, ארבע קרנות העשויות יחידה אחת עם גוף המזבח. גם למזבח כלי שירות לעבודת הקודש, כולם עשויים נחושת.

עוד יש לעשות, דבר שלא מוזכר בפרשתנו, כבש באמצעותו עולים הכוהנים אל המזבח לשרת בקודש.

הכיור (לח, ח)

לקידוש ידי הכוהנים ורגליהם, עשה בצלאל כיור נחושת הניצב על כן נחושת. לייצור הכיור השתמשו בנדבת הנשים שהביאו את מראות הנחושת האישיות שלהן.

חצר המשכן (לח, ט-כ)

המשכן ימוקם בשטח שאורכו הכללי מאה אמות (כ-50 מטרים) ורוחבו חמישים אמות (כ-25 מטרים). עיקרו של שטח זה משמש כחצר למשכן - העזרה. העזרה מוקפת בקלעים, מעין רשתות קלועות, המוצבות על גבי עמודי עץ תקועים באדני נחושת. את העמודים עצמם ציפה בצלאל בחישוקי כסף ובווי כסף עליהם יתלו הקלעים.

(בפרשה 122 פסוקים)

פרשת פקודי

מפקד התרומות ותכליתן (לח, כא-כג)

פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות, מסכמת גם את פרשותיו האחרונות של הספר העוסקות במלאכת המשכן. משה רבנו, יחד עם אחיינו איתמר הכהן ועם ראשי צוות ההקמה בצלאל ואהליאב, מונים את תרומות בני ישראל, מסכמים אותם ומשייכים אותן למלאכות השונות

תרומות המתכות (לח, כד-לא)

התורה מסכמת את כמות הזהב שנאספה מתרומות בני ישראל, אך לא מפרטת בהקשר זה את שימושיו השונים שהם בעיקר המנורה וציפויי הארון, המזבח הפנימי והשולחן.

בתרומות הכסף הגולמי, התורה מחלקת את כמויות התרומות על-פי תכליתם: אדני המשכן ואדני הפרוכת, ווי העמודים, ציפוי ראשיהם וחישוקיהם.

גם בתרומת הנחושת מזכירה התורה כי היא שימשה ליציקת אדני פתח אוהל מועד, לריקוע מזבח החיצון ולייצור כל כליו, לאדני קלעי החצר ולאדני שער החצר וכן ליתדות המשכן ויתדות החצר ששימשו לקשירת היריעות.

בגדי השרד (לט, א-לא)

תרומת חומרי הצמר וחוטי הטוויה שימשו לכיסויי כלי המשכן בהם השתמשו בעת המסעות, כאשר היה המשכן מפורק. חומרים אלו שימשו גם לייצור בגדי השרד של הכוהן הגדול ויתר הכוהנים.

וכאן מפרטת התורה את ייצור בגדי הכהונה כפי שכתבנו בפרשת תצווה (לאו דווקא לפי סדר הכתובים):

האפוד: כמין סינר אותו לובש הכהן מאחוריו, מגובה החזה ועד לעקבי רגליו. מחלקו העליון של האפוד יוצאים שני זוגות רצועות. זוג אחד המקיף את גופו של הכהן ונחגר מלפניו, וזוג שני כמין כתפיות העוברות מעל צווארו. על כתפיות אלו, מעל גובה החזה מוצמדים שני אבני השוהם עליהם חרוטים שמות שבטי ישראל, ששה שמות על כל אבן.

החושן: על גבי בד ארוג מחמשה מיני חוטים שובצו שניים עשר אבנים יקרות ועליהן חרוטים שמות שבטי ישראל - שבט לכל אבן. בנוסף, חרוטים על האבנים אותיות היוצרות יחדיו את המילים - "אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישרון". את החושן נשא הכהן הגדול על חזהו מעל האפוד. הוא תלוי באמצעות שתי שרשראות זהב קצרות המשתלשלות מן האפוד ונאחזות בשתי טבעות זהב המחוברות בחלקו העליון של החושן. מתחת לאבני החושן, בחלק מקופל של האריג, משולבות שתי טבעות, אחת בכל צד, לתוכן נתחבו פתילי תכלת כדי לחגור את החושן אל גופו של הכהן כדי שלא יתנדנד בזמן הליכתו. בין קפלי אריג החושן נתפר קלף ועליו השם המפורש. החושן שימש כ"אורים ותומים". כלומר, הכהן הגדול היה נשאל בשאלות מהותיות הקשורות לציבור, ואותיות החושן היו מבהיקות ומגלות את התשובה השמימית.

המעיל: על גבי כותנתו לבש הכהן מעיל ארוג כולו מחוטי צמר בצבע תכלת. למעיל נקשרו שבעים ושניים פעמונים שהיו מצלצלים בזמן תנועת הכהן.

הציץ: על מצחו של הכהן הגדול היה מונח טס של זהב ועליו מובלטות המילים "קודש לה'" בצורת כתיבת השם המפורש. הטס חובר בשני חוטי תכלת המקיפים את ראשו ונקשרים מעל עורפו. חוט תכלת נוסף הושחל בחלקו העליון של הציץ באמצעו, ונמשך מעל ראשו ומעל מצנפתו של הכהן לאחוריו, כשהוא נקשר לאחור עם שני פתילי הרוחב.

הכותונת: הכותונת עשויה כולה פשתן, ארוגה משבצות-משבצות וסגורה מכל עבריה כל שניתן ללובשה רק דרך בית הצוואר. את הכותונת לבש הכהן על גופו, חגר אותה באבנט ועליה לבש את המעיל ואת האפוד.

המצנפת/מגבעת: הכהן הגדול חבש על ראשו מצנפת עשויה פשתן. המצנפת כמין פס ארוך, אורכה שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים), והכהן מסובבה סביב ראשו עד שמתקבלת צורת מצנפת. גם לכהן ההדיוט כובע דומה, אלא שהוא הקיף בו את ראשו בצורת מגבעת.

הסתיימה מלאכת המשכן (לט, לב-מג)

בני ישראל, ובראשם האומנים "חכמי הלב" סיימו את מלאכת כל מרכיבי המשכן. לאישור סופי ולהקמתו בפועל של אוהל מועד, הביאו את כל החלקים של המשכן ואת כל כליו, אל משה רבנו. משה שבע רצון מתוצאות המלאכה בראותו את איכותה והדרה ואת התאמתה לכל ציוויי ה'.  הוא מברך את כל העוסקים במלאכת הקודש באומרו "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" והוא מוסיף ומברכם בנוסח שנכנס מאוחר יותר למזמורי התהילים (מזמור צ') "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וגו'".

הציווי להקמת המשכן (מ, א-טז)

ה' מצווה את משה להקים את המשכן באחד לחודש הראשון הלא הוא חודש ניסן. וכך פורסת התורה את ציווי הקב"ה ההולך ומפרט את הצבתם של כל כלי המקדש, כלי כלי במקומו; משיחת הכלים בשמן המשחה; הלבשת כוהנים בבדי כהונתם ומשיחתם בשמן המשחה.

משה מקים את המשכן (מ, יז-לג)

מגיע היום הגדול, ראש-חודש ניסן, כמעט שנה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים (בט"ו בניסן). משה רבנו מקים את המשכן ומציב את כל כליו במקום המיועד להם.

השראת השכינה (מ, לד-לח)

עם הקמתו של המשכן נתמלא ייעודו "ושכנתי בתוכם",  וכמו שמתאר הכתוב: "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן". הימצאותו של הענן על המשכן, סימנה לבני ישראל את המשך חנייתם במקום. ובהעלות הענן מעל המשכן, ידעו ישראל כי עליהם לפרק את המשכן ואת המחנה כולו ולצאת למסע נוסף בעקבות עמוד הענן.

(בפרשה 92 פסוקים. סה"כ ויקהל-פקודי 214 פסוקים)