לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב,א)
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו. אחד הגדולים שבהם היה הניסיון באור-כשדים, כאשר אברהם בחר להיות מושלך לכבשן-אש ולא להתכחש לאמונתו בקב"ה. אך הניסיון הזה מוזכר בתורה ברמז בלבד, ואילו הניסיון הראשון שעליו מספרת התורה בפירוט הוא בתחילת פרשתנו - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך". הסיבה לכך היא, משום שניסיון זה קיים בעבודתו של כל יהודי.
בראש ובראשונה נאמר הציווי הזה לנשמה, קודם ירידתה לגוף. הנשמה, מצד עצמה, אינה רוצה לרדת לעולם הזה, כמאמר חז"ל "על כורחך אתה חי", שכן היא רוצה להישאר במעמדה תחת כיסא הכבוד. אומר לה הקב"ה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך" - הוא מצווה עליה לרדת למטה, ולעבור את השלבים השונים המרומזים בפרטי הציווי.
ירידת הנשמה
בראש ובראשונה צריכה הנשמה לצאת מ"ארצך". עליה לרדת מדרגת הרצון האלוקי ('ארץ' רומזת לרצון), שבו מושרשות נשמות ישראל. לא די בכך, אלא היא צריכה לעזוב גם את דרגת "מולדתך" ו"בית אביך", ספירות החכמה והבינה האלוקיות. הנשמה צריכה לעזוב את כל אלה וללכת - לעולם הזה הגשמי.
בפסוק זה גם מרומזת תכלית הירידה: "אל הארץ אשר אראך" - שהקב"ה עצמו מראה. כל הדרגות העליונות, שבהן עמדה הנשמה קודם ירידתה לעולם הזה, הן רק הארה מקדושתו של הקב"ה, אולם הקב"ה עצמו נמצא כאן, בעולם הזה. כאשר נשמה יורדת לעולם הזה ומתלבשת בגוף גשמי ומקיימת את התורה והמצוות, היא מתדבקת בקב"ה בכבודו ובעצמו.
להתנתק מהטבעיות
לאחר שהנשמה כבר מגיעה לעולם הזה, ניתן לה מחדש הציווי "לך-לך". בראש ובראשונה צריך יהודי לצאת "מארצך" - מהרצונות ומהמאוויים הטבעיים של הנפש הבהמית. כמו-כן עליו לצאת "ממולדתך" - השכל האנושי הטבעי והמידות הטבעיות.
בכל אלה לא די, אלא יהודי נדרש לצאת גם "מבית אביך" - מכל ההרגלים השליליים והחינוך הבלתי-ראוי שאולי קיבל. עליו לצאת מכל אלה וללכת "אל הארץ אשר אראך" - לבית-הכנסת ולבית-המדרש.
עלייה נצחית
גם לאחר שיהודי כבר הגיע למדרגה זו, והוא כבר השתחרר מרצונותיו הגשמיים, מהשכל הטבעי וממידותיו הטבעיות ואף התנתק מההרגלים שרכש בנעוריו, עדיין לא תמה העבודה הרוחנית של "לך-לך".
הציווי "לך-לך" הוא נצחי והוא נאמר גם ליהודי שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה. הוא נדרש לצאת גם מהרצונות, השכל והמידות של הנפש האלוקית ולהגיע לרמה גבוהה עוד יותר של דבקות בקב"ה עצמו. כי "לך-לך" הוא הציווי הראשון שנאמר ליהודי הראשון, והוא ציווי נצחי שנאמר לכל יהודי, בכל עת ובכל זמן ובכל דרגה שבה יעמוד.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 15)
|