מאמרים נוספים בפרשה
	כשלא מבינים לא מערבבים
	חוקה אמיתית
	החוקה של התורה
	קלה כחמורה
	להגיע לחיים נצחיים
	כשנזכרים בגאולה
	"להיטמא" כדי לטהר אחרים
	ארבע הוראות מאפר הפרה
	ההגנה מטומאת העולם הזה
	המן, ענני-הכבוד ובאר-המים
	קידוש השם
	תיקון חטא המרגלים
	המים חזרו; העננים – לא
	'ענני-כבוד' ו'באר' בחיי היום-יום
	שני פירושים, שתי דרכים
	כשהמוות מתהפך לחיים
	נס שמגלה נס
	הפוגע בישראל – מאבד את הזכות
	טעם שלמעלה מטעם

ודברתם אל הסלע (במדבר כ,ח)

בפרשתנו מסופר על עונשם של משה ואהרון ב'מי מריבה'¹: כאשר עם-ישראל צמא למים, אמר הקב"ה למשה לומר לסלע להוציא מים, אך משה הוציא ממנו מים לא על-ידי דיבור אלא על-ידי שהכהו במטהו. על כך גזר ה': "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ".²

אנו יודעים שחטאיהם של צדיקים אינם נמדדים באמות-המידה הרגילות, שכן עם הצדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה. ובכל-זאת, במה חמור כל-כך דווקא מעשה זה, שבגינו נגזר על משה שלא להיכנס לארץ-ישראל? לכאורה היו 'חטאים' אחרים, שנראים חמורים יותר.

בסתר ובגלוי

רש"י עומד על שאלה זו, ומביא דוגמה לחטא נוסף, שיש בו לכאורה פקפוק ביכולת ה': כאשר הקב"ה אמר למשה רבנו שהוא עתיד לתת לעם-ישראל בשר בשפע, הטיל משה ספק בכך: "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם?!".³ ובכל-זאת לא נענש על כך - "לפי שבסתר, חסך עליו הכתוב".

כלומר, אותו חטא היה "בסתר" - בין משה לקב"ה, ולכן ויתר הקב"ה למשה על כך, אולם כאן "לא חסך עליו הכתוב מפני קידוש השם". כאן היה אירוע לעיני כל העם, ואילו היה משה ממלא את ציווי ה' ומדבר אל הסלע, היה בכך קידוש שם שמים, והכול היו רואים שאפילו סלע מקיים את דבר ה'. מכיוון שמשה לא עשה כן ופגע בעניין של קידוש השם, נענש עונש כה חמור.

כתיבה וחקיקה

העניין של קידוש השם בכלל נובע מיסוד על-שכלי. יהודי מוסר את נפשו על קידוש השם לא מתוך טעמים הגיוניים, שכן מה ההיגיון לאבד את החיים כדי להימנע ממעשה חד-פעמי? אלא יהודי חש, שאינו רוצה ואינו יכול⁴ להיפרד מהקב"ה, אפילו לרגע אחד, עד שהוא מוכן למסור את נפשו על קדושת שמו.

דבר זה נרמז בשמה של פרשתנו - חוקת. מבואר בתורת החסידות⁵, ש'חוקה' מלשון חקיקה. יתרונה של חקיקה על כתיבה הוא, שבכתיבה משמשים שני דברים נפרדים - הדיו והקלף. אמנם הם מתאחדים ונעשים כתב אחד, אבל תמיד אפשר להפריד ביניהם. לעומת זאת, בחקיקה אין שני דברים, שכן האותיות הן חלק בלתי-נפרד מגוף האבן.

אין פירוד

'כתיבה' מציינת מצב בעבודת ה' שהקשר עם הקב"ה הוא בבחינת דבר נוסף על עצם מהותו של האדם: יש האדם, ויש ההתקשרות שלו לקב"ה. אולם 'חקיקה' מסמלת מצב, שבו אין שני דברים נפרדים - האדם והקב"ה הם דבר אחד, עד שאין להפריד ביניהם.

מכיוון שיהודי קשור עם הקב"ה ברמה של 'חוקת', של אותיות חקוקות, הוא חש בטבעיות, שלא ייתכנו לו חיים שיש עמם פירוד מהקב"ה. אין כאן מקום לשיקולים שכליים ולדיונים לכאן ולכאן, אלא זו תחושה פנימית עמוקה, שנובעת מעצם מהותו של יהודי - שהוא והקב"ה הם מהות אחת, בלתי-ניתנת לחלוקה, ולכן הוא מוסר את נפשו על קדושת שמו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות  כרך כח, עמ' 128)

----------

1) במדבר כ,ז ואילך.

2) שם, יב.

3) שם יא,כב.

4) "היום יום" כ"א בסיוון. שם כ"ה בתמוז (איגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ כרך ד, עמוד שפד; תקמז).

5) לקוטי תורה במדבר נו,א. וראה שם מה,א ואילך.