שאו את ראש כל עדת בני-ישראל (במדבר א,ב)
חומש במדבר נקרא 'ספר הפקודים', על-שם הציווי הראשון שבתחילתו - הציווי לערוך 'מיפקד אוכלוסין' לבני-ישראל במדבר-סיני.
השאלה המתעוררת מיד לאחר ציווי זה היא: וכי הקב"ה זקוק למיפקד כדי לדעת את מספר בני-ישראל? משיב רש"י1, שהקב"ה אמנם יודע את מספר היהודים גם בלי למנות אותם, אולם הציווי בדבר המיפקד בא כדי "להודיע2 חיבתן" - כדי לבטא את האהבה והחיבה של הקב"ה לעם-ישראל.
שוויון מוחלט
כאן גוברת התמיהה: כיצד מתבטאת חיבה במיפקד? לכאורה הרי זה בדיוק להפך - במיפקד אין שום התייחסות למהותו של האדם ולתכונותיו; האדם הפשוט ביותר והאדם הגדול והחכם ביותר נמנים כאחד, וכל אחד מהם אינו 'שווה' יותר מאחד.
אולם לאמיתו של דבר, דווקא בנקודה זו טמונות החיבה והאהבה המתבטאות במיפקד. כאשר עורכים מיפקד אין מונים את כישרונותיהם של בני-האדם ואת תכונות-נפשם, אלא את הנקודה העצמותית הפנימית השווה בכולם. כל אחד 'שווה' אותו דבר משום שמבחינת אותה נקודה עצמותית אכן אין הבדל בין יהודי ליהודי!
ערך מותנה
אפשר לשפוט אדם על-פי כישרונותיו, על-פי נטיות-ליבו, על-פי ייחוסו, על-פי מעמדו החברתי, על-פי מצבו הכלכלי וכדומה. במקרה כזה אכן אין שוויון בין בני-האדם; כל אדם תופס מקום לפי תכונותיו המיוחדות. אבל אז ההתייחסות אל בני-האדם היא מותנית בתכונות האישיות שלהם ובמעלותיהם המסויימות. העשיר יאבד את כל מעמדו אם יתרושש, והחכם יישכח כשלא יהיה עוד צורך בחכמתו.
אבל אם שופטים את בני-האדם לא על-פי תכונותיהם האישיות, אלא על-פי הנקודה העצמותית הפנימית של היותם 'אדם', כי-אז אין שום הבדל בין איש לרעהו; כל אחד ואחד הוא 'אדם' באותה מידה ממש.
רשע כצדיק
עכשיו נוכל להבין את החיבה שביקש הקב"ה לבטא באמצעות מיפקד האוכלוסין. אפשר היה לחשוב, שאהבתו של הקב"ה לעם-ישראל נובעת מהתכונות המיוחדות של בני-ישראל, מכך שניאותו לקבל את התורה, ממעשיהם הטובים. אילו זה היה כך, הייתה זו אהבה מותנית, שהרי אהבה כזאת עשויה להתבטל אם יאבדו בני-ישראל את תכונותיהם הטובות ויחדלו מלקיים את מצוות-ה'.
משום כך ציווה הקב"ה לפקוד את בני-ישראל ולהדגיש בכך, שהקשר שלו אליהם אינו קשר מותנה אלא הוא נעוץ בנקודה היהודית העצמותית השווה בכולם.
הקב"ה כאילו אומר: מצד אהבתי אליכם אין בעיני הבדל בין איש לרעהו, אפילו לא בין צדיק לרשע; אני אוהב כל אחד ואחד מכם באותה מידה ממש, אני אוהב את הנקודה היהודית הפנימית שבה אין כל הבדל בין יהודי ליהודי.3
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 1)
---------------
1) במדבר א,א. וראה גם תנחומא פרשתנו ד. במדבר רבה פרשה א,ד.
2) "להודיע" - כן הוא ברש"י שמות א,א; ל,טז.
3) ואף-על-פי שבנקודה זו שווה מטה לוי לכל ישראל - בכל-זאת, מצד חשיבותם המיוחדת נמנו בפני עצמם (רש"י א,מט).
|