מאמרים נוספים בפרשה
	להפוך את הרע לטוב
	כוחו של הרע שמתהפך לטוב
	מנהיגי ישראל מול מנהיגי האומות
	הפיכת הקללה לברכה
	עוצמתם של יהודים
	בלעם מפריך את טענת לבן
	האבות והאימהות של הקיום היהודי
	משנאה בלי טעם לאהבה בלי טעם
	המעלות העצמיות של ישראל
	החיבה של עם-ישראל
	לחטוף מסירות-נפש
	הנבואה על שובה
	הצניעות של עם-ישראל
	נתברכו בזכות הצניעות
	המשיח יביא שלמות
	מה יעשה המשיח כשיבוא?
	הכרת המציאות העצמית
	גם כשכרע האריה - אריה הוא
	טענה שמטרתה להתיר איסור
	יראה ואהבה כנגד בלעם ועמלק

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (במדבר כד,יז)

אחת הראיות שמביא הרמב"ם¹ על כך שהתורה עצמה ניבאה על המשיח, היא מפרשתנו. וכך כותב הרמב"ם: "אף בפרשת בלעם... ניבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד... ובמשיח האחרון שעומד מבניו".

והרמב"ם מפרט: "'אראנו ולא עתה²' - זה דוד; 'אשורנו ולא קרוב' - זה מלך המשיח". וכך מוסיף הרמב"ם ומבאר את חלקי נבואת בלעם המתייחסות לדוד המלך ולמשיח.

ספר 'יד החזקה' של הרמב"ם הוא, כידוע, ספר הלכה. ספר זה אמור להורות לנו מה לעשות ואיך לעשות. אין זה מעניינו לדרוש דרשות על פסוקי התורה. אף-על-פי-כן מביא כאן הרמב"ם מדרש ארוך המפרש את נבואת בלעם. מכאן, שיש לעניין זה היבט הלכתי ולא רק של דרש וכיוצא-בזה.

גדרי האמונה

בפתח הפרק העוסק בעניין המשיח קובע הרמב"ם את החובה להאמין במשיח ולחכות לבואו. כל המשך דבריו הוא פירוט של האמונה בביאת המשיח. כלומר, הרמב"ם מפרט בזה מה כוללת האמונה בביאת המשיח ובאיזה סוג של משיח עלינו להאמין.

קובע הרמב"ם, כי המשיח הוא יהודי שיחזיר את מלכות דוד לממשלתה, יבנה את בית-המקדש, יקבץ את נידחי-ישראל ויחזיר את משפטי התורה כפי שהיו בזמן שבית-המקדש היה קיים. כלומר, מהותו של המשיח היא, שהוא מביא שלמות בתורה ובמצוותיה, דבר שנפגם עקב הגלות.

שלמות בתורה

דבר זה מסביר מדוע מביא הרמב"ם את כל הראיות מפרשת בלעם, המדברת "בשני המשיחים" (דוד והמשיח): ההקבלה הרצופה לדוד המלך מחזקת את מעמדו של המשיח כמי שמביא שלמות בתורה ובמצוותיה. גם דוד היה זה שיצר את התנאים להשגת שלמות בתורה ובמצוות. הוא היה מלך³ על כל ישראל; הוא סיים את כיבוש הארץ ואת המלחמות מול אויבי-ישראל; ועל-ידו החלו ההכנות⁴ לבניית בית-המקדש.

כזה יהיה גם המשיח: הוא יחזיר את מלכות דוד, הוא יבנה את בית-המקדש ויקבץ את נידחי-ישראל, דבר שיאפשר את חזרת כל משפטי התורה, ועם-ישראל יוכל לקיים את התורה במלוא שלמותה.

כשהצום נדחה

הקשר עם הגאולה בא לידי ביטוי מובלט כאשר י"ז בתמוז חל בשבת. בצום יש שני היבטים: בגלוי - זהו יום של עינוי הקשור באירוע בלתי-רצוי; בפנימיותו - הוא "יום רצון לה'"⁵, וגם האירוע השלילי נושא בחובו תכלית חיובית. דבר זה מתגלה כשהצום חל בשבת - התענית נדחית אז, ויום הצום נעשה יום שמחה.

בשבעה-עשר בתמוז משתקף דבר זה ביתר-שאת: אחד הדברים שקרו ביום זה הוא שבירת הלוחות הראשונים.⁶ אמנם הייתה זו ירידה גדולה, אבל דווקא על-ידי-כך ניתנו הלוחות האחרונים, שהם בבחינת 'כפליים לתושייה'.⁷ שבעה-עשר הוא גם הגימטרייה של 'טוב', ויש כאן רמז שפנימיותו של הצום היא - 'טוב'. דבר זה יתגלה בבוא הגאולה, כאשר יתגלה הטוב הנסתר שהיה צפון בתקופת הגלות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 271. ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 526)

----------

1) הלכות מלכים פרק יא הלכה א.

2) במדבר כד,יז.

3) ראה רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ז: "כיוון שנמשח דוד, זכה בכתר מלכות והרי המלכות כו'". שם הלכה ט.

4) דברי הימים א כח-כט.

5) ישעיה נח,ה.

6) תענית כו, סוף עמוד א - במשנה. רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ב.

7) שמות רבה תחילת פרק מו.