מאמרים נוספים בפרשה
	מי יכול להאיר נשמות?
	אם אתה יכול - אתה חייב
	הקב"ה נותן כוחות ואנחנו מבצעים
	לשאוף לקדושה המירבית
	למצוא את האחדות
	פסח מצרים ופסח המדבר
	לעולם יש תקנה
	לנצל כל הזדמנות
	סור מרע ועשה טוב
	שמחה שחודרת לגוף
	שונאי ישראל - שונאי ה'
	רווחת הרוב מול טובת המיעוט
	לחם מן השמים - לכל
	המוציא לחם מן השמיים
	כוחו של משה
	הגבוה והעניו מכול
	ענווה והשראת השכינה
	עם-ישראל כמנורת בית-המקדש
	תקיעת החצוצרות בעת מלחמה ובעת שמחה
	נחמתו של אהרן הכוהן

ראיתי והנה מנורת זהב כלה (הפטרת השבוע, זכריה ד,ב)

פרשת 'בהעלותך' נפתחת בציוויו של הקב"ה לאהרון הכוהן בדבר הדלקת המנורה בבית-המקדש. בפשטות, יש כאן הוראות פשוטות בעניין מנורת בית-המקדש, אבל בפנימיותם של הדברים, מסמלים המנורה ונרותיה את עם-ישראל בכללותו.

הדבר בא לידי ביטוי בהפטרה¹, שבה מספר הנביא על מנורת-הזהב שראה במחזה-הנבואה, כאשר מנורה זו רומזת לעם-ישראל. מכאן יכולים אנו להבין, שבציוויי התורה על הדלקת המנורה טמונות גם הנחיות בעניין הגישה הכללית ליהודי שני, שהוא בבחינת נר ב'מנורה' הגדולה של עם-ישראל.

יש מקום לכולם

בראש ובראשונה יש לזכור, שבמנורה יש שבעה נרות. שבעה אלה מסמלים את שבע הקווים הכלליים (חסד, גבורה, תפארת וכו') שקיימים גם בעם-ישראל.² יש יהודים שנוטים לקו החסד - הכוח השולט בהם הוא החסד, האהבה, עשיית הטוב; ולעומתם יש אחרים שנוטים לקו הגבורה - הם קפדנים יותר, שמים דגש על סור-מרע וכדומה.

יכול מישהו לחשוב, שרק דרך אחת נכונה ושכל השאר מוטעות. אומרת לנו התורה, שיש בעם ישראל שבעה 'נרות', שבע דרכים וגישות (עם הסתעפויותיהן הרבות), וכולן נכונות וכולן יחדיו יוצרות את אור המנורה הטהורה של העם היהודי. כל עוד המכנה-המשותף הוא התורה והשאיפה להאיר באור התורה - יש מקום לכולן, ואדרבה, ריבוי הגוונים יוצר את היופי וההדר המיוחד של עם-ישראל.

לאהוב גם "בריות"

אך מה עושים אם ה'נרות' אינם דולקים משום-מה כיאות? כיצד להתייחס ליהודי שאור-נשמתו אינו מאיר בו די-הצורך? אומרת לנו התורה, שישנו אהרון הכוהן, שתפקידו להדליק את הנרות.

ואמנם, נוסף על הדלקת הנרות בבית-המקדש, היה אהרון הכוהן מדליק גם את 'נרות' עם-ישראל - הוא היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".³

ומכאן אנו למדים כיצד לקרב יהודי אל התורה. דבר ראשון - מתוך אהבה וחיבה ומתוך התעניינות אמיתית במצבו של אותו יהודי. אהבה זו צריכה לחול גם על אנשים המוגדרים כ'בריות' בלבד, כלומר, אנשים שהמילה הטובה היחידה שאפשר לומר עליהם היא, שנבראו על-ידי הקב"ה. ואף-על-פי-כן יש לאהבם.

בלי מקח וממכר

כלל שני: יש לשים-לב לדגש שבמילים "ומקרבן לתורה" - יש לקרב את הבריות אל התורה ולא להפך, לא 'לקרב' את התורה אל הבריות.

יש הסבורים שיצליחו לשכנע יהודים לקיים את התורה אם 'יקרבו' אותה אליהם. הם מוותרים פה על מצווה ושם על איסור וכאן של גזירה של חז"ל, ונדמה להם שבדרך זו הם מקרבים יהודים אל התורה.

זו דרך מוטעית מעיקרה. ראשית, מי הסמיכם לעשות מיקח-וממכר בתורתו של הקב"ה?! ושנית, כוחה של התורה באמת שבה ובשלמות הטמונה בה. כאשר מקצצים בה - היא מאבדת מכוחה והיא גם אינה מושכת אליה את הבריות. "תורת ה' תמימה משיבת נפש", נאמר בתהילים.⁴ ואמרו חז"ל⁵: "למה היא משיבת נפש - שהיא תמימה".

עוד דבר אנו למדים מהדלקת נרות המנורה, שיש להדליקם "עד שתהא שלהבת עולה מאליה": השאיפה צריכה להיות - להביא את היהודי, שאותו מקרבים, למצב שלא יהיה זקוק עוד ל'הדלקה' של אחרים, אלא אור נשמתו יאיר מאליו והוא עצמו יהיה דמות יהודית אמיתית.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 314)

----------

1) זכריה ב,יד ואילך.

2) ראה לקוטי תורה במדבר כט,ג.

3) אבות פרק א משנה יב ובמפרשים שם.

4) יט,ח.

5) מדרש תהילים על הפסוק.