מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד,ב)

פרשת מצורע עוסקת בנגעי הצרעת ובדרכי ההיטהרות מהם. אולם מעבר למשמעות הפשוטה של הדברים, ידוע שהכינוי 'מצורע' הוא מכינוייו של המלך המשיח. הגמרא¹ מכנה את המשיח - "מצורע של בית רבי", שנאמר²: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוקים ומעונה".

השם 'מצורע' מתייחס למשיח בזמן הגלות, קודם שבאה הגאולה. בתקופה זו, אף שהמשיח חי ופועל בדור, עדיין אין הוא מתגלה כמלך המשיח. מהותו העצמית היא בתכלית השלמות, וכפי שנאמר³: "ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד". אך הוא סובל וכואב את צער מכאובי הגלות של עם-ישראל, ועל שום סבלו הוא נקרא 'מצורע'.

נגע חיצוני

בעל 'אור-החיים' מפרש, שפרטי טהרת המצורע רומזים לתהליך התגלותו של המשיח וטהרת עם-ישראל ממצב הגלות. "יום טהרתו", זה יום הגאולה, וכאשר באה הגאולה מתרחשים כל הדברים המרומזים ב"שתי ציפורים חיות", "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" וכו'.⁴

העובדה שהמשיח מכונה 'מצורע', מלמדת על אופי הסבל שהוא סובל לפני הגאולה. מבואר בתורת החסידות⁵, שצרעת היא פגיעה "בעור בשרו". הצרעת אינה פוגעת חלילה ברבדים פנימיים של הגוף, ואפילו לא בבשר עצמו, אלא רק בחלק החיצוני ביותר - העור. כלומר, היא מסמלת מצב, שבו עצמותו של האדם, עם כל פנימיותו, היא בתכלית השלמות. יש רק נגע חיצוני, בעור שמחוץ לבשר עצמו.

הפנימיות מזוככת

בתפיסה הפנימית של הדברים, מסמל אפוא המצורע אדם נעלה מאוד, מושלם בכול, שזיכך לחלוטין את כל כוחות נפשו, עד שכל פנימיותו כבר טהורה, ועתה נותר לו לזכך רק את השיירים, את הפסולת שנשארה ברובד החיצוני ביותר שלו. וגם פסולת חיצונית זו אינה שלו, אלא של עם-ישראל, ככתוב²: "חוליינו הוא נשא".

זה גם מצבו של עם-ישראל בסוף הגלות - מבחינה חיצונית נראה כאילו יש בו נגעים רבים (צרעת), אבל האמת היא, שאלה נגעים חיצוניים בלבד. כל פנימיותו של עם-ישראל כבר נטהרה במשך הדורות, ונשאר רק לזכך ולטהר את הדרגות החיצוניות והתחתונות ביותר.

כיליון-עיניים

זו הסיבה שהמשיח, גואלם של ישראל, נקרא 'מצורע'. כינוי זה, במשמעותו הרוחנית והפנימית, מבטא שלמות עליונה ביותר - הן של המשיח עצמו והן של עם-ישראל כולו. הכול כבר שלם ומוכן לגאולה, ונשאר רק לברר ולזכך את ה'עור' החיצוני בלבד.

כמו-כן מבטא הכינוי 'מצורע' את העובדה, שהמשיח נמצא בגלות, כשהוא סובל את תחלואי הגלות ומצפה בקוצר-רוח ובכיליון-עיניים להתגלותו ולהביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 490; לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 78)

----------

1) סנהדרין צח,ב, ורש"י שם.

2) ישעיה נג,ד.

3) שם נב,יג.

4) בתחילת פרשת תזריע.

5) לקוטי-תורה ויקרא כב,ב.