מאמרים נוספים בפרשה
	ציווי שחודר לעומק הנפש
	כמות יוצרת איכות
	למסור לה' את ההנאה
	כל העבודות חשובות
	לא להישאר בלי אש
	לחבר את הפנים עם החוץ
	תודה על הניסים
	משה רבנו ככוהן גדול
	איך מגיעים להשראת השכינה
	קרבן פסח כאן ועכשיו
	כשהחושך עצמו מאיר
	אי השבתת השמחה – חלק מהעבודה
	עמלק גלוי, עמלק נסתר
	נס שמגדיל את השבת
	תכלית בריאתו של 'ארור המן'
	יהודי נדרש להשפיע על העולם
	יש כפרה ויש ריצוי

זאת תורת העולה (ויקרא ו,ב)

ידועים דברי הרמב"ן¹, שבשעה שאדם מביא קרבן עליו לחשוב, שכל הפעולות שנעשות עתה בקרבן היו צריכות, בעצם, להיעשות בו-עצמו, אלא שהקב"ה, בחסדיו, העבירן לבהמה.

המשמעות הרעיונית של קרבן היא, שהאדם צריך 'לזבוח' את נפשו הבהמית לקב"ה, ולמצוא בתוך עצמו אותם שלבי הקרבה שמתבצעים בקרבן. מכאן, שכל נושא שקיים בעבודת הקרבנות, קיים גם בנפש האדם.

להמחשת רעיון זה ניטול נושא אחד שנדון בפרשתנו.

על הפסוק "זאת תורת העולה... כל הלילה"², אומר רש"י: "בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה". הזמן הנכון להקטרתם הוא ביום, אך אם משום-מה לא הוקטרו החלבים והאיברים ביום, אפשר להקטירם גם בלילה.

הלכה נוספת: הכוהנים רשאים לאכול את חלקם רק לאחר שהוקטרו החלבים על-גבי המזבח.

תענוג ממצווה

עתה נראה כיצד מיתרגמות הלכות אלה בעבודה הרוחנית-נפשית של כל אדם.

חלב ושומן מסמלים את כוח התענוג של האדם.³ אומרת לנו התורה: "כל חלב - לה'".⁴ יהודי חייב להפנות את כוח התענוג שלו לקב"ה בלבד. השמחה של יהודי והתענוג של יהודי צריכים להיות רק בדברים שקשורים בקב"ה, בתורתו ובמצוותיו.

יכול אדם לחשוב, שהדברים אמורים רק על תענוגות העולם, שכאשר הוא אוכל ושותה ועושה את שאר צורכי גופו, לא יעשה זאת בגלל התענוג הגשמי; ואילו בכל הקשור לתענוג רוחני, תענוג מדברי תורה וקדושה - אין סיבה שלא יתענג מהדברים הללו.

אומרת התורה: לא! גם את החלבים של הקרבנות, התענוג שבדברי הקדושה, צריך להקריב לה', וכל עוד לא הועלו לקרבן, אי-אפשר לאכול מבשר הזבח.

לא שמחה אישית

נוסף על כך אומרת התורה, כי הזמן העיקרי להקטרת החלבים הוא דווקא ביום. יום - אור - מסמל מצב שבו עסוקים ב"נר מצווה ותורה אור".⁵ לילה - רומז לזמן שבו עסוקים בדברים האישיים.

מורה כאן התורה, שהחיוב על מסירת התענוג לה' חל בעיקר ביום - בעיסוקים של לימוד התורה וקיום המצוות. שם ישנו החשש העיקרי שאדם ישמור את התענוג לעצמו ולא ימסרנו לקב"ה.

ודאי שצריך לעבוד את ה' ולעסוק בתורה ובמצוות מתוך שמחה ועונג; אבל השמחה והעונג צריכים להיות רק משום היותם ציוויי הקב"ה, ולא משום שהדברים הללו מוצאים חן בעיניו של האדם ומענגים אותו. יהודי צריך ללמוד תורה - כי היא תורת-ה'; עליו לקיים מצווה - כי בכך הוא מקשר את נפשו עם הקב"ה.

לחתור לאמת

כאשר התענוג מוקרב לה', נמנעות גם טעויות אפשריות. יהודי שמחדש חידוש בתורה, וחש הנאה מחידושו, עלול להתקשות לוותר עליו כשיגלה שאינו נכון. התענוג האישי שיש לו מהחידוש שהצליח לחדש בתורה, יטה את שכלו ודעתו ויקשה עליו להודות בטעות.

 אבל כאשר הוא מוסר את הנאתו לקב"ה וכל מטרתו בלימוד התורה ובקיום המצוות היא לעבוד את בוראו ולמלא את רצונו, תהיה האמת נר לרגליו ומגמתו תהיה רק לכוון לאמיתה של תורה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 948)

----------

1) ויקרא א,ט. בחיי שם. של"ה חלק תורה שבכתב פרשת ויקרא (שלז,ב).

2) ויקרא ו,ב.

3) ראה גיטין נו,ב.

4) ויקרא ג,טז.

5) משלי ו,כג.