מאמרים נוספים בפרשה
	צריך לזעוק ולהאמין
	השכל דורש להבין
	המסע כבר החל
	ארבע לשונות של גאולה
	התמורה לסבל הגלות
	להפוך את ה'מים' ל'דם'
	שליחות אלוקית בלי תוספות
	הכול בשביל ישראל
	ויכוח המקלות והתנינים במצרים
	לשבור את העקשנות
	להשיג את הניצחון השלם
	שעה של ערבוב המחיצות
	הניסים שבתוך הטבע
	שרידי החטא והעונש
	"יציאת מצרים" בכל רובדי הנפש
	כוחו של יצור סתמי
	ללמוד תורה ב"שבעים לשון"
	רק הקב"ה יכול
	רק משה היה יכול לתרגם

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (שמות ו,ג)

פרשתנו נפתחת בתשובת הקב"ה למשה רבנו על הטענה שהשמיע כלפיו בסוף הפרשה הקודמת. משה אמר שם¹: "למה הרעותה לעם הזה!... מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". על כך משיב הקב"ה בראשית פרשתנו²: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", וכפי שמפרשים חז"ל: "חבל על דאבדין ולא משתכחין"³ - הרבה ניסיונות נתנסו האבות ולא הרהרו אחר מידותיי.

כל דבר שנכתב בתורה, מטרתו להנחות את היהודי בחייו ובעבודתו את קונו. התורה נמנעת בדרך-כלל מלדבר אפילו בגנותה של בהמה⁴, ואילו כאן היא מספרת דבר שלכאורה אינו לשבחו של משה רבנו. ברור אפוא, שהדבר נחוץ כדי ללמדנו הוראת-דרך בחיינו.

השכל שואל

משה, שזכה לגילוי השכינה, ודאי ידע על דרכם של האבות. אין ספק שהוא ידע, כי האבות לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה. הוא עצמו גם עמד בדרגה גבוהה מזו של האבות, וברור שהייתה בו אמונה שלמה בקב"ה ובצדקת דרכיו. אף-על-פי-כן עמד וזעק: "למה הרעותה לעם הזה!".

מבואר בתורת החסידות⁵ שמדרגתו של משה הייתה מדרגת החכמה, ואילו האבות היו בדרגת המידות - חסד, גבורה, תפארת. במידות (ברגשות) יש נטייה לקבלת-עול, ואילו השכל שואף להבין. זו הסיבה שהאבות לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה, ואילו משה עמד ושאל וביקש להבין, שכן מצד החכמה והשכל (של הקדושה!), התבקשה כאן הזעקה הגדולה: "למה הרעותה!".

עד מתי?

מזה אנו יכולים ללמוד לקח כפול:

מצד אחד עומדת תשובת הקב"ה, שאפילו בשעת צרה כזאת צריך לאמץ את תכונתם של האבות ולא לשאול קושיות. כשעומדים לקראת הגאולה, שאותה מוביל הקב"ה בעצמו, אין לשאול שאלות, אפילו כשהמצב נראה קשה מנשוא.

מצד שני נשארה בתורה גם טענתו של משה רבנו, ואף בה יש לקח נצחי. כשיהודי נמצא בגלות, ובפרט בסוף הגלות, בעקבתא דמשיחא, כאשר החושך הרוחני מכסה ארץ, עד כדי בלבול מוחלט בין אור לחושך ובין טוב לרע - צריכות לשכון בקרבו שתי מגמות נפשיות: מצד אחד עליו להיות חזק באמונתו בקב"ה, שהכול לטובה ושדווקא החשכה הזאת מובילה אל הגאולה; אך מצד שני, מצד החכמה האלוקית, צריכה לפרוץ מפיו הזעקה: למה?! עד מתי?!

אין סתירה

הזעקה אינה סותרת את האמונה. מצד השכל, שבוחן את הנעשה בכליו שלו, צריכה לפרוץ זעקה משוועת: "למה הרעותה לעם הזה!". כך רוצה הקב"ה, שהשכל יגיב כפי שמתקבל אצלו, כפי האמת שלו. ועם זאת צריכה לגבור אצל היהודי תכונתם של האבות, שלא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, וזאת מצד כוח האמונה.

יהודי נדרש לחיות עם שתי התנועות הנפשיות הללו - מצד אחד אמונה שלמה ובלתי-מעורערת, ומצד שני זעקה מכל מעמקי הנפש: "אנו רוצים משיח עכשיו".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג עמ' 854; שיחת שבת פרשת וארא תשמ"ג)

----------

1) שמות ה,כב.

2) שם ו,ג.

3) שמות רבה ו,ד. סנהדרין קיא,א. הובא ברש"י שמות ו,ט.

4) פסחים ג,א. על סמך הפסוק בבראשית ז,ב "ומן הבהמה אשר איננה טהורה". וראה בבא-בתרא קכג,א.

5) לקוטי תורה במדבר צא,ד.