מאמרים נוספים בפרשה
	תמיד אפשר לחזור
	אור לישראל גם בגלות
	בני-ישראל כצבאות ה'
	כיבוש הזמן
	המצווה הראשונה - לחולל חידוש
	שתי מצוות לפני החירות
	המבחן החשוב שלפני הגאולה
	תהליך הלידה של עם-ישראל
	כל בית יהודי - משכן ומקדש
	אין יהודי רחוק מדי
	פתח קטן שעושה את כל ההבדל
	לשחוט גשמיות ולאכול מסירות-נפש
	אות זיהוי על פתח הבית
	מה קרה בחצות הלילה?
	שכר עבודה במצרים
	הכוח לגאולה
	חג החירות ופדיון הבן
	דור המחר
	ארבעה שלבים ביציאה ממצרים
	נקודת-זמן שרק הקב"ה יודע
	להגיע לחירות אמיתית
	כך מתכוננים לצאת ממצרים

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני-ישראל מארץ מצרים (שמות יב,נא)

הזמן שבו יצאו בני-ישראל ממצרים היה בחצי היום - "בעצם היום הזה".¹ בחצות הלילה הכה ה' כל בכור במצרים, ואז קרא פרעה למשה ולאהרון ואמר להם: "קומו צאו מתוך עמי"², אבל היציאה בפועל הייתה בחצות היום.

לא זו בלבד שהיציאה בפועל הייתה באמצע היום, בני-ישראל גם לא היו רשאים לצאת בלילה, שכן נצטוו על-ידי משה רבנו³: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". בלילה אירעו הניסים שהביאו למתן הרשות לצאת ממצרים, אך בפועל הם יצאו באמצע היום.

שורש המחלוקת

עובדה זו היא העומדת ביסודה של מחלוקת בין בית-שמאי לבית-הילל בעניין אמירת הלל בליל-הסדר, קודם אכילת הפסח.⁴ לפי בית-שמאי, אומרים אז רק את המזמור הראשון של ההלל ואין אומרים את המזמור השני, "בצאת ישראל ממצרים". נימוקם של בית-שמאי: "וכי יצאו ישראל ממצרים, שהוא מזכיר יציאת מצרים?".

לעומתם סוברים בית-הילל שאומרים כבר בשלב זה גם את הפרק "בצאת ישראל ממצרים". זאת, משום ש"אפילו ממתין עד קרות הגבר, עדיין לא הגיעו לחצי גאולה". ומכיוון שכך, הרי די בעצם העובדה ש"התחיל במצווה" כדי לאפשר את אמירת המזמור "בצאת ישראל".⁵

הכוח והפועל

טעמם של בית-שמאי אינו מובן, שהרי אם האמירה תלויה בזמן היציאה ממצרים, לכאורה הצדק עם בית-הילל, שגם בעלות השחר "עדיין לא הגיעו לחצי גאולה". מדוע אפוא סוברים בית-שמאי שאי-אפשר לומר את המזמור קודם אכילת הפסח, אבל אחרי אכילתו - אף שעדיין לא יצאו אז ממצרים - כבר אפשר לאמרו?!

אלא הטעם היסודי למחלוקת זו (כמו למחלוקות אחרות ביניהם) הוא, שבית-שמאי נוטים לבחון דברים על-פי ה'בכוח', היכולת הגנוזה, אף שעדיין לא יצאה לידי פועל. לעומתם, בית-הילל סבורים שהקובע הוא ה'בפועל' - המצב הגלוי שבא לידי פועל.⁶

ניתן הכוח

לכן סבורים בית-הילל, שבעצם אין מקום לאמירת "בצאת ישראל ממצרים" בליל-הסדר, מכיוון שבפועל עדיין לא יצאו ממצרים. אלא שכאן יש טעם אחר - "מכיוון שהתחיל במצווה", ומחמת הטעם הזה גם אין צורך להמתין לאכילת הפסח, אלא אפשר לומר "בצאת ישראל" מיד.

אולם בית-שמאי אומרים שכבר בשלב ה'בכוח' אפשר לומר "בצאת ישראל ממצרים", לא רק משום "שהתחיל במצווה", אלא כשבח לה' על עצם היציאה ממצרים. לכן קודם אכילת הפסח עדיין אי-אפשר לומר את המזמור, מכיוון שעדיין לא ניתן הכוח ליציאה ממצרים. אבל אחרי אכילת הפסח, שבזכותו זכו בני-ישראל לצאת ממצרים, כבר ניתן הכוח לגאולה, ולכן די בכך כדי לומר "בצאת ישראל" על עצם היציאה ממצרים.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 69)

----------

1) שמות יב,מא.נא. ירושלמי פסחים פרק י הלכה ה. תוספתא שם, ו. ספרי ורש"י האזינו לב,מח.

2) שמות יב,לא.

3) שם שם, כב.

4) פסחים פרק י משנה ו.

5) ירושלמי הנ"ל בפסחים. וכן הוא גם בתוספתא שם.

6) ראה בית האוצר - להר"י ענגל - מערכה א כלל כז. מערכה ב כלל ב. לאור ההלכה - להרש"י זוין "לשיטות ב"ש וב"ה".