מאמרים נוספים בפרשה
	הסוף שזור בהתחלה
	לעלות למעלה באמצע החלום
	בשביל טוב אמיתי צריך לעבוד
	עשרים ושתיים שנות סוד
	לדעת מתי להתבטל
	הגאולה צומחת מהגלות
	הכוח להשפיע
	התורה כמקור כל החכמות
	לא לברוח מהתפקיד
	צריך לעשות ולהתפלל
	הכנסת אורחים של יוסף
	שמירת השבת של יוסף
	הרחמים מועילים
	היהודי וענייני החולין
	חנוכה: הטבע והנס משמשים בו-בזמן
	חנוכה: מסירות-נפש בלי שאלות

אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה (בראשית מא,מח)

בפרשתנו מתארת התורה את פעולתו של יוסף לאגירת שפע התבואה שצמחה במצרים בשבע שנות השובע, כדי שבאמצעותה יוכל אחר-כך, בשנות הרעב, לכלכל את כל התושבים. כיצד אגר יוסף את המזון? אומרת התורה¹: "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה". מסביר רש"י, שיוסף הכניס בתבואה מעפר המקום שבו צמחה, ואותו עפר שמר על התבואה ומנע את ריקבונה.

פעולותיו של יוסף הצדיק הן הוראה נצחית בעבודת ה'. ובפרט שכל עם-ישראל נקרא על שם יוסף - "נוהג כצאן יוסף".² כל יהודי צריך ללכת בדרכו - לאגור 'מזון' ולספק באמצעותו את הרעב שמסביב. מלמד אותנו יוסף, שאגירת המזון היא על-ידי שנותנים בו מעפר המקום.

נפשי כעפר

מזונו של יהודי הוא³ התורה, שהרי היא חיינו. התורה נקראת מזון גם משום שהיא חודרת לפנימיותו של האדם ומתאחדת איתו, כלחם הנספג בגוף. חובתו של יהודי במשך חייו היא 'לאגור מזון' - ללמוד תורה ככל האפשר.

אך צריך להיזהר, שהתורה שנאגרת בתוכנו לא 'תירקב'. חז"ל אומרים⁴, שלימוד תורה שלא כדבעי, עלול לגרום תוצאות שליליות. איך מבטיחים את השתמרות התורה? על-ידי שנותנים בה 'מעפר המקום'. עפר מסמל התבטלות, כפי שנאמר⁵: "ונפשי כעפר לכל תהיה". על-ידי תחושת התבטלות ושלילת הגאווה, מבטיחים שהתורה תשתמר כראוי.

ענווה במקומה

וכאן מוסיף יוסף ומדגיש, שה'עפר' צריך להיות "מעפר המקום". ההתבטלות צריכה להיות ממקום צמיחתו של המזון, ולא ממקום אחר. תחושת ההתבטלות צריכה לנבוע מלימוד התורה עצמו ולא מפני דברים אחרים.

יכול להיות מצב שיהודי אכן חש התבטלות, אך ההתבטלות נובעת מפני הסביבה החיצונית. דווקא כשצריך להפיץ תורה בגאון ובתקיפות, הוא מתמלא התבטלות וענווה, בבחינת 'מי אני ומה אני', ואילו בתוך ד' אמותיה של התורה הוא תובע לעצמו כבוד ויקר. לא זו הדרך להשתמרותה של התורה.

להפיץ בגאון

ההתבטלות שמשמרת את התורה היא אכן בלימוד התורה עצמו. יהודי צריך לחוש שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, וכשם שהוא אין-סופי, כך גם תורתו אין-סופית. כל מה שאדם - ויהיה הגדול שבגדולים - משיג בתורה אינו אלא כטיפה בים. על-כן הוא מתמלא תחושת התבטלות וענווה מול אין-סופיותה וקדושתה של התורה.

לעומת זאת, בשעה שבחוץ שורר רעב ונשמות יהודיות רעבות למזון של תורה, כאן נדרש יהודי לגלות עוז-רוח ותקיפות - לצאת אל הרחוב ולהפיץ את אור התורה; לנהוג בדרכו של יוסף, שהציל מרעב את העולם⁶ כולו; לתת ליהודי מנת מזון כזאת, שתבטיח את קיומו הרוחני למשך כל ימי חייו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר 'שלחן שבת', מעובד על-פי לקוטי-שיחות כרך כה, עמ' 220)

----------

1) פרשתנו מא,מח.

2) תהילים פ,ב. וברש"י ומצודת דוד שם.

3) ראה סנהדרין מב,א ובתוספות ד"ה ורב תבואות שם. תניא פרק ה.

4) ראה ברכות כב,א. כח,ב.

5) נוסח 'אלוקי נצור' (ברכות יז,א) בסיום שמונה-עשרה.

6) כלשון הפסוק בפרשתנו מא,נז "וכל הארץ באו מצרימה וגו'".