מאמרים נוספים בפרשה
	דווקא התקיפות מועילה
	אחדות בהתחלה ואחדות בסוף
	עליונות של יהודי
	הערבות ההדדית ביהדות
	למען ה"רכוש הגדול"
	לא לדחות לרגע
	תפילה שבלב, הקול הפנימי
	הרמז של יוסף
	בלי פחד אבל עם כאב
	הסכר מגביר את הזרימה
	יהודי אינו מפחד מהעולם
	הכוח לנהוג בחסד
	כוח לשאת את קושי הגלות
	"תורתו אומנותו"
	האחריות לילד יהודי
	לא לעשות דברים לבד
	בקשות בזכות יוסף
	איחוד הממלכות
	הצער שלפני היציאה לגלות
	הצוואר הוא העיקר

אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו,ג)

כאשר יצא יעקב עם כל בני-ביתו בדרכו למצרים והגיע לבאר-שבע, נגלה אליו הקב"ה ואמר לו¹: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". נשאלת כאן השאלה, מדוע חיכה הקב"ה בהבטחתו זו עד שהגיע יעקב לבאר-שבע, והרי מעצם העובדה שכבר יצא לדרך מוכח, שאין הוא ירא מפני הירידה למצרים?

רש"י מפרש: "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוץ-לארץ". כלומר, לפי רש"י, יעקב לא היה ירא מפני הירידה למצרים אלא רק הצטער על כך, ודברי הקב"ה נועדו לחזק את ליבו.

צערו של יעקב

יעקב אבינו לא חשש מעצם הירידה למצרים. הוא ידע שיוסף הקצה לו שם חבל-ארץ נפרד² לחלוטין - ארץ גושן - ולכן לא חשש מפני השפעה שלילית של מצרים על בניו. זו הסיבה שיצא לדרכו חדור ביטחון ואמונה. אבל כשהגיע לבאר-שבע, לגבולה של ארץ-ישראל, חש צער.

יעקב אבינו כבר נתנסה ביציאה מארץ-ישראל. הוא כבר בילה עשרים שנה בחרן. אבל דווקא עכשיו חש צער על היציאה מארץ-ישראל. שכן באותה שעה מנו צאצאי יעקב כשבעים נפש. כבר החלה התהוותו של עם-ישראל. המקום המתאים לגידולו של העם היהודי הוא הארץ המובטחת, ארץ-ישראל. לכן דווקא עכשיו חש יעקב צער כשהגיע לגבול ארץ-ישראל בדרכו למצרים.

בזכות הירידה

על כך באה הבטחתו של הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". הקב"ה הבטיחו, שדווקא במצרים ייבנה עם-ישראל כ"גוי גדול". דווקא על-ידי הירידה למצרים יצמח עם-ישראל לעם גדול יותר מכפי שהיה צומח לו היה נשאר בארץ-ישראל.

אולם הקב"ה אינו אומר ליעקב "אל תצטער", אלא "אל תירא". הוא מסיר מיעקב רק את החששות מפני תוצאותיה של הירידה למצרים, אך אין הוא מסיר ממנו את הצער. שכן את הצער על היציאה מארץ-ישראל והירידה לגלות אין להסיר. אדרבה, צער זה חייב להישאר, שכן הוא מזכיר ליהודי את מקומו האמיתי, ובכוח זה יש בכוחו לעבור את קשיי הגלות.

לתבוע גאולה

דברים אלה הם הוראה לכל יהודי למשך כל תקופת הגלות. מצד אחד, אין לחשוש ולפחד מפני הגלות. אם הקב"ה שלח אותנו לגלות, ברור שגם העניק לנו כוחות להתגבר על כל ניסיונותיה והפרעותיה, ודווקא על-ידי ההתגברות על קשיי הגלות מגיע עם-ישראל לשיא שלמותו וגדולתו.

ועם זאת, חייבים לחוש צער על היותנו בגלות. חלילה ליהודי להיות נינוח ושלו בגלות. עליו להצטער על שהוא שרוי במצב של³ "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". עליו לזעוק ולדרוש⁴: "עד מתי!". ודווקא הצער על הגלות והתביעה לגאולה, הם המזרזים את בואו של משיח-צדקנו ואת הגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 229)

----------

1) פרשתנו מו,ג.

2) שמות ח,יח. ט,כו.

3) ברכות ג סוף עמוד א.

4) לשון הכתוב דניאל יב,ו. תהילים עד,י.