מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

ויענך וירעבך ויאכלך את המן (דברים ח,ג)

כאשר משה רבנו סוקר לפני בני-ישראל את ימי נדודיהם במדבר, הוא מציין גם את המן שאכלו ארבעים שנה. פעמיים נזכר המן בפרשתנו, ובשתיהן מדגיש משה רבנו שאכילתו הייתה בבחינת עינוי: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", ובהמשך - "המאכילך מן במדבר... למען ענותך ולמען נסותך".

ואכן, בני-ישראל התלוננו על המן והתבטאו עליו במילים: "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". וכן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

הדבר מעורר תמיהה, שהרי התורה מתארת את טעמו המופלא של המן - "וטעמו כצפיחית בדבש". חז"ל מוסיפים ומסבירים, שהמן היה מזון אלוקי מופלא, שאדם היה יכול לחוש בו את כל הטעמים שבעולם, והוא גם התעכל בשלמותו, בלא כל פסולת. מדוע אפוא היה המן בבחינת עינוי?

כך דרכו

מסבירה הגמרא, שדווקא מעלותיו אלה של המן הותירו בבני-ישראל תחושת רעבון. היה קשה להם להסתגל ל'לחם מן השמים', שאין בו פסולת ושטועמים בו את כל הטעמים שבעולם. הם רצו לאכול לחם רגיל, שטועמים את מה שרואים.

האדם המוגבל מתקשה לקבל דברים בלתי-מוגבלים. כשאדם אוכל לחם - הוא אוכל דבר מוגדר במהותו וגם בטעמו, ואז הוא מרגיש שאכל ושבע. אבל במן, דווקא בגלל מהותו העליונה והבלתי-מוגבלת, והטעמים האין-סופיים שהיו בו - הוא השאיר תחושת רעבון, תחושה של אי-מיצוי.

האמת היא, שההתרעמות על המן הייתה פרי מעשיו של היצר הרע. והרי כך דרכו: הוא מתחיל לפתות את האדם בדברים קטנים, ומדרדר אותו לחטאים חמורים. וכך גם קרה לבני-ישראל: הם פתחו בטענות על המן, ובהמשך הגיע העם למצב של "בוכה למשפחותיו", וכפירוש חז"ל, שהם בכו "על עסקי משפחות", כלומר, על איסורי העריות החמורים.

מן בימינו

סוג זה של פיתויי יצר הרע קיים בכל זמן ובכל מקום. גם אצלנו מתאונן יצר הרע על ה'לחם מן השמים' ומשדל את האדם להשתוקק ל'לחם מן הארץ'.

לחם ומזון הם משל לדברי חכמה ושכל. כשם שלחם מזין את גוף האדם, כך החכמה מזינה את מוחו ומתאחדת עם שכלו. וכאן יש שני סוגים של חכמה: יש חכמה שהיא בדוגמת 'לחם מן הארץ' ויש חכמה שהיא בבחינת 'לחם מן השמים'.

שכל אנושי, הכולל את כל החכמות והמדעים שבני-אדם הגו ופיתחו, הוא 'לחם מן הארץ'. שכל אלוקי, שהיא התורה, חכמת ה' - זה 'לחם מן השמים'.

חכמה מן השמים

החכמה האנושית, חכמת החולין, היא מוגבלת. אין בה דבר זולת שכל, וגם בתחומי השכל עצמו - יש לכל חכמה הגדרים והמגבלות שלה. נוסף על כך יש בה גם פסולת - בכל חכמה כזאת יש דברים בלתי-מדוייקים ואף מוטעים. מצד שני, האדם ההוגה בחכמות אלה חש גבהות-לב ושובע רוחני, דבר שעלול להביא להרגשת גאווה וישות עצמית.

לעומתה, החכמה האלוקית, חכמת התורה - היא אינה מוגבלת. יש בה הכול: גם חכמה, גם מוסר ומידות טובות, גם הדרכה בחיי היום-יום, ועוד ועוד. היא אף מביאה ברכה ללומדיה בתחומים הגשמיים. כמו-כן, כולה אמת, ללא כל פסולת. אך דווקא משום כך אי-אפשר לחדור לכל צפונותיה, ותדיר מרגישים רעב, תחושה שאנו רחוקים ממעמקיה. לכן היא אינה גורמת גאווה, אלא להפך, תחושת התבטלות וענווה - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".

בלי גאווה

בדקות יותר אפשר למצוא גם בתורה עצמה את שני סוגי המזון: "לחם מן הארץ" - הוא חלק ה'נגלה' שבתורה (העוסק בעניינים מוחשיים ומוגדרים יותר), ואילו "לחם מן השמים" הוא 'פנימיות התורה', תורת החסידות (הדנה ברבדים הרוחניים והאלוקיים של התורה ושל המציאות).

לכן בלימוד 'נגלה' שבתורה יש מיד תחושת שובע וסיפוק, ואילו פנימיות התורה משאירה את האדם רעב, בתחושה שהוא מבין ומשיג רק טיפה מהים. אך מצד שני, דווקא פנימיות התורה מחיה את הנשמה ומונעת מהאדם לפתח תחושת גאווה וישות עצמית. דווקא בה מצויים "כל הטעמים שבעולם", ולכן היא המזון האמיתי של הנשמה האלוקית שבקירבנו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1101)

----------

1) דברים ח,ג.

2) שם, טז.

3) במדבר יא,ו.

4) שם כא,ה.

5) שמות טז,א.

6) יומא עה,א-ב.

7) שם עד,א-ב.

8) יומא עה,א.

9) קוהלת א,יח.

10) ראה באריכות קונטרס לימוד החסידות פרק יא ואילך (נדפס באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ כרך ג עמ' שנא ואילך). דיבור המתחיל "והיה כי תבוא" תרס"ו ודיבור המתחיל "אמר רבי עקיבא אשריכם כו'" תרס"ז. ועוד.