בתחילת פרשתנו מצויין שהציוויים שבהם עוסקת הפרשה נאמרו למשה רבנו "בהר סיני". על שם הפסוק הזה נקראת הפרשה – בהר. איננו קוראים לה 'בהר סיני', אלא 'בהר', בלי להזכיר כלל באיזה הר מדובר. מכאן שעצם השם הזה נושא בחובו הוראה ליהודי.
במקומות רבים אנו מוצאים קריאה ליהודי לחוש התבטלות כלפי הקב"ה, ולהיות שפל-רוח. תחושת השפלות מתחייבת מההכרה בגדולת הבורא, שלעומתו הבריאה כולה היא אין ואפס. והנה כאן אומרים ליהודי שעליו להיות בבחינת הר, המסמל גבהות ותקיפות.
לא חסר-ערך
בפשטות יש לומר, שיהודי חייב לחוש גבהות ותקיפות כדי שלא יהפך ל'אסקופה הנדרסת'. אם לא יחוש שיש לו ערך כלשהו, הוא עלול ליפול לזרועות הייאוש ולא יוכל להגן על עצמו מפני היצר. יצרו הרע יגרור אותו למעמקי הרע, בפיתוי שממילא אין לו שום ערך.
לכן נדרש יהודי לחוש, לצד הענווה והשפלות, גם תחושת גבהות וחשיבות. עליו להיות בבחינת הר, שכל פעולה שלו חשובה ובעלת ערך. כך יינצל מן הייאוש ומפיתויי היצר.
כל יהודי מלך
אולם האמת היא שאין כאן מצב של ויתור על הצורך בתחושת השפלות וההתבטלות (כדי להגן על היהודי מתחושות ייאוש ומפיתויי היצר), אלא תחושת הגבהות והחשיבות היא אמיתית, מכיוון שיהודי הוא באמת בבחינת 'הר'.
חז"ל אומרים: "כל ישראל מלכים הם". בקרב כל יהודי שוכנת נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש". כבודו של יהודי אינו כבודו-שלו, אלא כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, השוכן בקרבו. התוקף של יהודי נובע מתוקפו של הקב"ה, מכיוון שיהודי הוא "חלק" ממנו, חלק מן העצם.
סמכות אחת
גם בזמן הגלות נדרש יהודי לזכור שהגלות אינה יכולה לחול על הנשמה, כפתגם המפורסם – "את הנשמה לא הגלו בגלות ולא שעבדו בשעבוד-המלכויות". בכל הקשור לענייני התורה והמצוות אין שום סמכות העומדת מעל עם-ישראל.
אמנם קבעו חז"ל "דינא דמלכותא דינא", והורו "אל תתגרה בגוי קטן" – אבל כל זה חל רק על ענייני העולם. כאשר מדובר בענייני התורה והמצוות, יהודי הוא בבחינת 'הר' ו'מלך', שאפילו הוא רוצה, אין בכוחו למחול על כבודו ("מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול").
השם 'בהר' מעניק אפוא ליהודי את התוקף הדרוש לו – תוקף וגבהות של הר – לעמוד ללא פשרות על כל מצוות התורה ומנהגיה, בלי להירתע מאיש, אף לא מגזרות המלכות, אלא להיות כפוף לה' בלבד, לתורתו ולמצוותיו.
(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 163)
| 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
