מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

לא אוכל עוד לצאת ולבוא (דברים לא,ב)

בתחילת הפרשה אומר משה רבנו לבני-ישראל: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא".¹ אי-אפשר לפרש את הדברים כביטוי של חולשה גופנית, שהרי התורה מעידה עליו - "לא כהתה עינו ולא נס ליחו".² אלא מפרש רש"י, שכוונתו הייתה, שאינו יכול עוד "לצאת ולבוא בדברי תורה". למה? מוסיף רש"י: "מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה".

דברים אלה טעונים ביאור. הלוא מיד בהמשך דבריו הוסיף משה רבנו ולימד את עם-ישראל עוד שלוש פרשיות: 'וילך', 'האזינו' ו'ברכה' - ובכלל זה פירושן שבעל-פה. כיצד זה מתיישב עם "נסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה"?

נסתמו המעיינות

רש"י דייק בלשונו: לא כל דברי התורה נסתמו ממשה באותו יום, אלא שני דברים בלבד - "מסורות ומעיינות החכמה". "מסורות" - הם הדברים שהקב"ה מסר למשה בעל-פה ושאינם נרמזים בתורה שבכתב; "מעיינות" - זו היכולת לפלפל ולחדש בתורה, יכולת שהיא בבחינת מעיין עצמי הנובע ומתגלה. דברים אלה בלבד נסתמו ממנו.

לכן היה משה רבנו יכול להוסיף וללמד את עם-ישראל שלוש פרשיות בתורה, אך הוא עצמו הרגיש שתמה תקופת מנהיגותו. כאשר ראה ש"נסתמו" ממנו חלקים בתורה, אף-על-פי שהדבר לא מנע ממנו ללמד חלקים אחרים ממנה - הדבר הוכיח לו שנסתיימה נשיאותו ושהגיע הזמן להעביר את המנהיגות ליהושע.

בלתי-משתנה

מסקנתו זו של משה רבנו נבעה מהעובדה, שעליו נאמר "פני משה כפני חמה" ואילו על יהושע - "פני יהושע כפני לבנה".³ ייחודו של אור השמש לעומת אור הירח הוא, שאור השמש יציב, קבוע, ללא שינויים, ואילו אור הלבנה משתנה מעת לעת. כך אורו של משה רבנו הצטיין ביציבותו ובהיותו בלתי-משתנה.

לכן, כשהבחין משה רבנו שחל בו שינוי, הייתה זו הוכחה בעבורו שאין הוא יכול להמשיך ולהנהיג את עם-ישראל. יהושע היה יכול להוסיף וללמד את העם גם במצב כזה, שכן עניינו 'לבנה', והשינוי אינו פוגם בעצם מהותו, אולם משה רבנו, כאשר הבחין שחל בו שינוי כלשהו - מיד הבין שנסתיימה תקופת השפעתו.

לא לשכוח

אמנם תכונה זו הייתה מיוחדת למשה רבנו, אך משהו ממנה קיים בכל יהודי. לכן אומרת המשנה⁴: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". כשיהודי מרגיש שנשכח ממנו אפילו "דבר אחד" בלבד מהתורה, עליו לחוש שזוהי פגיעה בעצם הווייתו - "כאילו מתחייב בנפשו".⁵

הטעם לכך הוא, שהתורה היא חיינו, ובחיים אסור שיחולו שינויים. לכן, כשיהודי מרגיש שהשכחה פגעה בתורתו - צריך הדבר לעורר את עצם נפשו, ולהביא אותו להתקשרות מחודשת ועמוקה יותר עם התורה, עד שתהיה קבועה ונצחית בנפשו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 189)

 ----------

1) דברים לא,ב.

2) דברים לד,ז.

3) בבא בתרא עה, סוף עמוד א. ספרי במדבר כז,כ. הובא ברש"י שם.

4) אבות פרק ג משנה ח. הובא להלכה בהלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן (פרק ב סעיף ד ואילך).

5) ראה הלכות תלמוד תורה שם סעיף ה.