מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

ושב ה' אלקיך את שבותך (דברים ל,ג)

פרשתנו מתארת את קיבוץ הגלויות הגדול שיהיה בבוא הגאולה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך... ושב וקיבצך מכל העמים".¹ חז"ל² מדייקים בלשון הפסוק: לא נאמר "והשיב" (את שבותך) אלא "ושב" - "מכאן, כביכול, שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין - הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם".

לכאורה, מה החידוש שבמאמר זה? הרי עוד מימי האבות נמצא הקב"ה עם עמו ישראל, וכפי שהבטיח - "ואהיה עמך"³, "והנה אנוכי עמך".⁴ אחר-כך ניתנו הבטחות נוספות שהקב"ה לא יעזוב את ישראל ויהיה עמם תמיד. אפילו בזמן הגלות נמצא הקב"ה עם ישראל, כפי שנאמר על גלות מצרים - "והיה אלוקים עמכם".⁵ ברור אפוא שהשכינה נמצאת עם ישראל בגלות.

לא רק שומר

אלא יש כאן שני דברים שונים. העובדה שהקב"ה נמצא תמיד עם עם-ישראל, אף בתקופת הגלות, פירושה, שהקב"ה שומר ומגן על העם. כפי שהמשילו זאת חז"ל⁶ ל"כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא משתמרת". משמעות הדבר היא, שהקב"ה עומד מעל הגלות ומגבלותיה, משגיח על עם-ישראל ומגן עליו.

לעומת זאת, כשהתורה אומרת "ושב ה' אלוקיך" - כאן מדובר על שיבה של הקב"ה מהגלות שבה הוא עצמו, כביכול, היה נתון. כאן יש חידוש גדול: לא זו בלבד שהקב"ה נמצא עם העם ומגן עליו, אלא הוא עצמו נתון כביכול בגלות. כאילו גם הקב"ה 'גורש' מ'ביתו' וסבל את צרות הגלות, עד שבאה הגאולה ואז הוא שב ממנה ונגאל.

הכתיב גאולה

אבל כאן מתעוררת שאלה חדשה: אם הקב"ה עצמו נתון אף הוא בגלות, איך תוכל לבוא הגאולה? יש כלל⁷: "אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים", ואם הקב"ה הוא בבחינת 'חבוש' בגלות, איך יוכל להיגאל ולגאול את עם-ישראל?

על כך משיבים חז"ל במאמרם: "הכתיב גאולה לעצמו". עוד קודם שיצא הקב"ה, עם עם-ישראל, לגלות, הוא כבר 'הכתיב' את הגאולה - הוא קבע שיבוא יום שבו יוסרו כבלי הגלות, ועם-ישראל, יחד איתו, ייצאו מהגלות לגאולה. מכיוון שהקב"ה 'הכתיב' את הגאולה בתוך מהותה של הגלות, יכולה לבוא הגאולה ולבטל את הגלות.

יד ביד

לאחר כל זאת מוסיפים חז"ל פרט נוסף: אפשר היה לחשוב, שהואיל והקב"ה "הכתיב גאולה לעצמו", הרי בתחילה יגאל את עצמו ואחר-כך יגאל את עם-ישראל. מדגישים חז"ל: "שהוא ישוב עמהם" - הגאולה של הקב"ה, כביכול, באה ביחד עם גאולתם של ישראל. כל עוד נשאר אפילו יהודי אחד בגלות, עדיין שרויה גם השכינה בגלות, והיא תצא מהגלות רק לאחר שכל ישראל ייגאלו.

לאור זאת מובנים דברי רש"י בסוף פירושו לפסוק זה: "גדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש-איש ממקומו". שכן גאולתם של ישראל היא גם גאולתה של השכינה, והם יוצאים יחדיו, יד ביד, מהגלות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 175)

----------

1) דברים ל,ג.

2) ראה מגילה כט,א. ספרי בהעלותך י,לה. מסעי לה,לד. הובא בפירוש רש"י על הפסוק דברים שם.

3) בראשית כו,ג.

4) שם כח,טו.

5) שם מח,כא.

6) ראה אסתר-רבה פרשה י,יא. תנחומא תולדות ה.

7) ברכות ה,ב. ושם נסמן.